כללי

***

נֶחָמָה פּוּרְתָּא שְׁנִיָּה:

הַשֶּׁמֶשׁ תּוֹסִיף לְהַכּוֹת. הַרַכֶּבֶת תּוֹסִיף לְהִתְמַהְמֵהַּ. הַטֶּלֶוִיזְיָה תּוֹסִיף לְשַׁדֵּר. מִישֶׁהוּ יוֹסִיף לְהִתְבַּזוֹת. הַשִּׁגְרָה לֹא תְּאַפְשֵֹר לָךְ לָלֶכֶת רָחוֹק מִדַּי.

מודעות פרסומת
כללי

***

נֶחָמָה פּוּרְתָּא:

אֵי שָׁם בַּעוֹלָם, עֲבוּר מִישֶׁהִי,

זֶהוּ הַזְּמַן הַיָּפֶה שֶׁל חַיֶּיהָ

כללי

המסע לנאפולי של פרנטה

 

הטקסט פורסם לראשונה במוסף התרבות והספרות של עיתון "הארץ", 15.9.2017

נאפולי. פיאצה גריבלדי. אוטובוס מספר 191. אנשים שונים ששאלנו לאורך הדרך הבטיחו שזה הקו שמגיע לשכונת ריונה לוצאטי, הממוקמת ממזרח לכאן, אבל האוטובוס מבושש לבוא. האופציה לקחת מונית יורדת מהפרק. זה נראה רק הגיוני שלביקור בשכונת מצוקה ועוני נגיע בתחבורה ציבורית, חשים את עולהּ של הדרך תחת רגלינו.

כשהאוטובוס לבסוף מגיע, נדרשות רק שלוש תחנות כדי להעביר אותנו מהמרכז הסואן והצפוף של העיר לחלק השקט והדרוך שלה. בבוקרו של יום ראשון, מבעד לעינינו, ריונה לוצאטי, המורכבת משורות של בתי שיכונים בצבעים כתום, ורוד, ירוק ולבן, נראית כפינה הרדומה והלא מזיקה של נאפולי. אנשים מעטים מסתובבים ברחובות, כבסים מיטלטלים על המרפסות, נשים מבוגרות מציצות בנו דרך החלונות, המאבטח הצעיר שעומד בפתח הכנסייה שולח חיוך מסביר פנים, שלושה זקנים יושבים שלובי רגליים בגינה הציבורית. אבל בתוך דקות ספורות האמת מתחוורת: בעודני מצלמת בלהט את קרנות הרחוב והמבנים המתקלפים, מכונית אלפא רומיאו נעצרת לידי בחריקה, והצעיר שיושב בתוכה, שערו משוח בג'ל ולראשו משקפי שמש, שואל אותי אם אני מדברת איטלקית או אנגלית ואז מטיח בי: This is not a good zone. אני שותקת, והוא חוזר על המשפט, שואל: קפיש? ונוסע משם בסערה. אחרי עשר דקות גם מנקה הרחובות, הלבוש בגדי מנתח ירוקים, ניגש אלי בזהירות, מצביע על הטלפון הנייד שלי ומסמן לי בעדינות להכניס אותו לתיק. בשני המקרים אני מהנהנת בהבנה, מעלימה את הנייד, ממתינה שהסכנה תחלוף ואז שולפת אותו שוב וממשיכה לצלם. יותר מדי מונח על הכף.

***

לפי הערכותיהם של יודעי דבר, ריונה לוצאטי, הממוקמת בצפון־מזרח נאפולי, היא השכונה שבה מתחוללת עלילת הרומנים הנאפוליטניים של הסופרת האיטלקייה בעלת שם העט אלנה פרנטה. בספריה פרנטה אמנם לא נוקבת בשמה המדויק של השכונה, אך חיפוש באינטרנט מגלה שמעריצים ברחבי העולם ותושבי נאפולי בעבר ובהווה כבר הצליבו בין המקומות והתיאורים שמופיעים בספרים ובין השכונה האמיתית שבה ככל הנראה גדלו גיבורות הרומנים אלנה גרקו ולילה צ'רולו. הסימנים רבים: המנהרה שמחברת בין השכונה לעולם החיצוני; הסטרדונה – הכביש הרחב שנמצא בצדה של השכונה; פסי הרכבת שתוחמים אותה; הקרבה לפיאצה גריבלדי וקורסו גריבלדי, שם אלנה תלמד בבית הספר התיכון המכונה ליצ'או; הדלות הגדולה; והתחושה העזה שנכנסנו לגטו שממנו אין יוצא ואין בא.

אמנם אני קוראת ברשימותיהם של קודמיי כי יש מי שמעבירים בשנה האחרונה סיורים בשכונה בעקבות פרנטה, ובעל פיצרייה מקומית אף קרא לפיצות שלו על שמות הדמויות מספריה, אך תושבי השכונה בפרט, והעיר בכלל, שאנו משוחחים עמם אינם מכירים את שמה של פרנטה. "אלנה פרנטה? יש לך את שם הרחוב שבו היא גרה?" היא התשובה הנפוצה. בשכונת ריונה לוצאטי אנו אף מגדילים לעשות ושואלים את אחד המקומיים, שלטענתו גר שם כל חייו, אם הוא מכיר את משפחות גרקו, צ'רולו או סולארה, שם משפחתם של האחים הידועים לשמצה מיקלה ומרצ'לו, נציגיה בשכונה של הקאמורה, המאפיה הנאפוליטנית. הוא משפשף את מצחו ולבסוף אומר שהוא מכיר משפחת גרקו, שגרה ממש מעבר לפינה, אבל אלנה אינו מכיר. על צ'רולו וסולארה לא שמע כלל.

מהתקשורת הבינלאומית מצטיירת תמונה אחרת. "שמעתי שאנשים לוקחים ימי מחלה כדי לקרוא את רביעיית הספרים שלך", אמר לפרנטה המראיין Gudmund Skjeldal בראיון שפורסם במאי 2015 בעיתון הנורווגי Bergens Tidende. "דעתם מוסחת, כאילו הם סוממו; האם אצליח לקרוא את פרנטה בזמן שאני עומד שם בתור? או בשירותים? הם שוכחים מהילדים שלהם, שוכחים מבן הזוג שלהם. האם את מודעת למה שאת עושה לקוראים שלך?" פרנטה ענתה לו אז באיפוק התמידי שלה, כפי שהוא עולה מאינספור ראיונות בהתכתבות, ש"לצאת למסעות קידום ספרים זה כמו להיות אמא שמחזיקה לילדים שלה את היד או מביכה אותם בפומבי", ובכך סתמה את הגולל על השאלה. אך בעת שיטוטי בנאפולי אני מחפשת בסמטאות את אותם אנשים כמו־מסוממים ומוסחי דעת שרק רוצים לבלוע עוד עמוד. אני מעלה חרס בידי: ספריה של פרנטה כלל לא מוצגים בחנויות הספרים המקומיות שנקרות בדרכי. למעשה, המקום היחיד שבו כרכי ספריה מככבים בחלון הראווה הוא בדוכן קטן ומאולתר ליד חוף דיי מארונטי באי איסקיה, למרגלות העיירה באראנו, במרחק שעה וחצי במעבורת מנאפולי. שם אני מוצאת עותקים של שלושה מתוך ארבעת הספרים בגרסתם האיטלקית, ניצבים לצד מזכרות קטנות שעל פניהן חולפים עשרות מתרחצים מדי יום.

***

"במשך זמן רב חוויתי את העיר כמקום שבו דרך קבע חשתי בסכנה. זו הייתה עיר של מריבות פתאומיות, של פיצוצים, של דמעות קלות, של ויכוחים שוליים שהסתיימו בקללות, גסויות שאי אפשר לחזור עליהן… הנאפולי שלי היא הנאפולי הוולגרית של אנשים ש'התיישבו', אבל עדיין חשים מבועתים מהצורך לחזור ולהתפרנס בכל מיני עבודות זמניות משונות; ישרים ביומיום, אבל במקרה הצורך מוכנים לבצע פשעים קטנים כדי לא לעשות רושם רע; רעשנים ומונרכיסטים אבל גם, במקרים מסוימים, סטליניסטים; נשאבים לדיאלקט הכי קוצני; מחוספסים וחושניים, ללא גינונים בורגניים קטנים, אבל מדורבנים לפחות להיראות כאלה; מכובדים ועבריינים בפוטנציה, מוכנים להקריב את עצמם ובלבד שלא ייתפסו כטיפשים יותר מאחרים" (מתוך מכתב שלא נשלח, שכתבה פרנטה ב־1995 לעורך גופרדו פופי (Goffredo Fofi), ופורסם בספר Frantumaglia: a Writer's Journey).

אנו מגיעים ל"נאפולי של פרנטה" לאחר שקראנו בשקיקה את ארבעת הרומנים הנאפוליטניים שלה (הטקסט אינו מכיל ספוילרים לרביעי שטרם תורגם לעברית), שמגוללים על פני כמה עשורים את סיפור חברותן של גרקו וצ'רולו, שתי ילדות – ואז נערות ונשים – שנולדו בצד הלא נכון של העיר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. רחובותיה של העיר, על יופיים ועל כיעורם, משמשים תפאורה מתמדת לעלילה רבת התהפוכות שפרנטה רוקמת על פני אלפי עמודים. מלבד השכונה, לבה הפועם של העלילה, שכאמור שמה אינו מוזכר על הדף מעולם, כל יתר המקומות המוזכרים בספרים הינם אמיתיים. אנו פוקדים את המקומות בזה אחר זה, מלהטטים בין שברי הזיכרונות מהספר לרגעי ההווה, מנסים לאתר בהם רמז לעלילה המסועפת שטוותה פרנטה. ברוב המקרים אנו נכשלים.

בכיכר דיי מרטירי אנו מקווים למצוא חנות נעליים המנוהלת בידי זוג אחים גברתנים, דמויי האחים סולארה, ולשאול אותם אם המותג של נעלי צ'רולו כבר אזל מהמדפים. במקום זה אנו מוצאים כיכר שבמרכזה אנדרטה מ־1848 המציינת את החזרה למונרכיה וכוללת פסלי אריות עם הכיתוב "לזכר הנפוליטנים שמתו למען החופש". מסביב ישנן חנויות יוקרה כמו Emporio Armani ו־Salvatore Ferragamo, חנות הספרים האיטלקית הידועה La Feltrinelli ושורת בתי קפה אופנתיים. בחוף דיי מארונטי שבאי איסקיה אנו חולמים להסתנן למרכזו של משולש רומנטי, כמו זה של אלנה, לילה ומושא אהבתן נינו סאראטורה, ולחזות בשלושה יוצאים מן הים הבתולי מצחקקים, נבוכים, נוטפי מים. במקום זאת אנו מוצאים רצועה צרה שבה עשרות נאפוליטנים שחומים שוכבים תחת שמשיות כתומות וצהובות או מפלסים דרכם לים בין כיסאות הנוח הצפופים, קולותיהם נבלעים בהמולת המוזיקה הבוקעת מהבר־מסעדה שמעליהם. ברחוב צ'איה אנו מייחלים להיקלע לתגרה המונית בין בריוני רחוב לילדי שמנת כמו זו שאליה נקלעו אלנה וחבריה באחת היציאות שלהם מהשכונה כדי לאכול פיצה או גלידה, עת העזו לפרוץ את הגבול הבלתי נראה. במקום זאת, אנו פוסעים בין מאות תיירים מנומסים מדי וסבלניים מדי שמביטים זה על זה בתחושת שותפות גורל. בקורסו ויטוריו אמנואלה, שבו מתגוררת המורה גליאני, אנו מוצאים רחוב בורגני חסר אופי שבתיו הכתומים על מרפסותיהם דומים מדי זה לזה. בקורסו גריבלדי, הרחוב שבו ממוקם בית ספרה של אלנה, אנו מאבדים את עצמנו בסבך הדוכנים הלא חוקיים של הפליטים השחורים שמוכרים כובעים, משקפי שמש וכיסויים לטלפונים ניידים. הכיכר עצמה נמצאת בשיפוצים, ודרך מוטות הברזל וקורות העץ אנו מנסים להציץ ולנחש – לשווא – כיצד היא נראית בימים כתיקונם. כדי להגיע לוויה טאסו, הרחוב שבו נינו מתגורר עם אשתו אלאונורה, אנו עולים 5,000 מדרגות ואז משתרעים באפיסת כוחות על המדרכה; בפוזיליפו, השכונה המפוארת במערבה של העיר שבה מתגורר מיקלה סולארה עם ג'יליולה, עם נוף לים ולהר הווזוב, אנו נחרדים מהחופים הפרטיים שבהם נדרש יחיד לשלם 12 יורו על מנת לזכות לטבול במשאב ציבורי כמו מי הים התיכון; וברחוב טולדו, עתיר החנויות ורשתות המותגים, אנו מנסים לדמיין את אלנה הצעירה מטיילת עם אביה באחד מרגעי הקרבה הנדירים ביניהם בספרים, אך מאבדים את דמותה המדומיינת בתוך נחיל האנשים הבלתי פוסק. הפער, כדרכם של פערים, קשה מנשוא.

"הייתי מסוחררת מן השמות, מרעש התנועה, מן הקולות, מן הצבעים, מאווירת החג ששררה סביב, מן המאמץ לזכור הכל כדי שאחר כך אוכל לדבר על הכל עם לילה…", מתארת אלנה ב"חברה הגאונה" באחת היציאות שלה מהשכונה. "האם ייתכן שרק השכונה שלנו היא מקום מלא כל כך במתחים ובאלימות, בעוד שאר העיר קורנת ומאירה פנים?… חזרתי לשכונה כאילו אני שבה לטריטוריה רחוקה. הנה שוב הרחובות המוכרים, הנה שוב המעדנייה של סטפנו ואחותו פינוצ'ה, הנה אנצו שמוכר פירות, מכונית הפיאט אלף־מאה של האחים סולארה שחונה לפני בית הקפה".

גם אנו שבים מסוחררים מהביקור במקומות הללו, אולי בשל התובנה שהדבר שנותר בעינו יותר מכל, מאז קרמו המקומות עור וגידים בספרים, הוא שכונות העוני והפשע של העיר. כגורלן של שכונות עוני רבות בעולם, גם כיום אלו עדיין מנותקות מהעולם החיצון, עדיין מתבוססות בחולשותיהן, עדיין חסרות מוצא. כרוניקת העוני הידועה מראש באה לידי ביטוי גם בשכונה סאן ג'ובאני א־טדוצ'ו, שבה ממוקם מפעל הנקניקים שבו לילה עובדת בפרך בשכר רעב. "זה היה בוקר קשה", מתארת אלנה בספר השני, "הסיפור של שם המשפחה החדש", עת היא נוסעת בפעם הראשונה לבקר את לילה בשכונה הידועה לשמצה. "נראָה לי שהעיר עושה הכל כדי לחצוץ ביני לבינה. עליתי לאוטובוס הומה אדם שנסע לעבר המרינה, נסעתי באופן בלתי נסבל בין גופים עלובים. עליתי לאוטובוס אחר, שהיה דחוס עוד יותר, טעיתי בכיוון. ירדתי ממנו הרוסה, סתורת שיער, תיקנתי את טעותי אחרי המתנה ארוכה וכעס רב. העתקת המקום הקטנה הזאת בנאפולי התישה אותי כליל. למה מועילות בעיר הזו כל השנים בגימנסיה, בליצ'או, בנורמלה? כדי להגיע לסאן ג'ובאני היה עלי לסגת לאחור, כאילו לא הלכה לילה לגור ברחוב כלשהו, בכיכר כלשהי, אלא ביובל של זמן שכבר חלף, זמן שקדם להליכה לבית הספר, זמן שחור בלי כללים ובלי כבוד. פניתי לעזרת הדיאלקט הכי אלים של השכונה, העלבתי, העליבו אותי, איימתי, לעגו לי, עניתי בתורי בלעג, אמנות מרושעת שבה הייתי מאומנת".

בהיעדר דיאלקט או מיומנות ב"אמנות המרושעת" של אלנה גרקו, אנו נכנסים לסאן ג'ובאני א־טדוצ'ו ברכב שדלתותיו נעולות ונשארים בו לאורך כל הביקור הקצרצר והמהוסס. "הזמן השחור בלי הכללים ובלי הכבוד" מיתרגם בשכונה לחבורות גברים שמסתודדות בפינות ומטילות מורא על החולפים על פניהן, כתובות גרפיטי מורבידיות בכל פינה ושלל מבטים חוקרים שמופנים לעברנו מכל עבר. כאשר אני מעזה לצאת מהאוטו לרגע כדי לצלם מבנה בפאתי השכונה, שמזכיר את מפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו, עוצר מולי אופנוען צעיר, קורא בזעם באיטלקית, ואז באנגלית, תוך שהוא מנופף בידיו: "נו פוטו! נו פוטו!" ודוהר משם רק לאחר שווידא שנכנסתי לאוטו. אנחנו נסים על נפשנו.

***

בספטמבר 2016 התחוללה מיני־שערורייה בעולם הספרות הבינלאומי לאחר שעיתונאי איטלקי חשף שמאחורי שם העט הוותיק של אלנה פרנטה מסתתרת אניטה ראג'ה, עורכת ומתרגמת בהוצאת הספרים שבה היא מוציאה את ספריה, Europa Editions. כשאני כותבת מייל להוצאה, לפני הגעתנו, ומבקשת ליצור קשר עם פרנטה/ ראג'ה – אני יודעת שהעניין חסר סיכוי. "אנחנו מודים לך מאוד על פנייתך", עונים לי שם במהרה. "כמובן שלא נוכל למסור לך את כתובת המייל של פרנטה, אבל אנחנו בהחלט מקווים שתכתבי על החוויה שלך מנאפולי".

אז אני כותבת; מנסה למצוא בנאפולי רמז לבאות. האם העיר הזו, הר געש מבעבע של הון־שלטון, מסמנת את המקום שאליו כולנו הולכים? פרנטה כבר הזהירה בעבר בכמה ראיונות שנאפולי "צפתה ועדיין צופה את הצרות של איטליה כולה, אולי של אירופה"; היא גם אמרה ש"בנאפולי התקדמות היא תמיד התקדמותם של מעטים תוך כדי פגיעה ברבים. אבל אנחנו כבר לא מדברים רק על נאפולי, אלא על העולם כולו".

אבל בנאפולי קל גם להעלים עין מצרות השעה. לתעות בין הרחובות הצרים; לבלוס פיצה בלי הכרה; לאכול גלידה תחת השמש הקופחת בווילה קומונלה; להעמיד פנים שאנו מקומיים עם רסיסי איטלקית שבורה; לדעת שרבים נהגו כך לפנינו ורבים ינהגו כך אחרינו. הרי גם אלנה עצמה העידה ב"חברה הגאונה": "היינו בנות 12 אבל התהלכנו לאורך הרחובות הלוהטים של השכונה, בינות לאבק ולזבובים שהעלו המשאיות הישנות שחלפו, כמו שתי זקנות  שעושות את חשבון חייהן מלאי האכזבות ואוחזות בחוזקה זו בזו. איש לא הבין אותנו, רק שתינו – כך חשבנו – מבינות אותנו… היה משהו בלתי נסבל בדברים. באנשים, בבניינים, ברחובות, ורק אם היינו ממציאות כל מחדש, כמו במשחק, היו הדברים הופכים לנסבלים".

 

 

 

כללי

רַכֶּבֶת יִשְֹרָאֵל

הַכָּרוֹז מוֹדִיעַ דֶה טְרֵיין אִיז נָאו אֵרָייבִינְג אֵט בִּנְיָמִינָה. אֲבָל אֲנִי עוֹדֶנִי  מְקַרְצֶפֶת פֵּרוּרִים עִקְּשִׁים שֶׁל זִכָּרוֹן מִמַּחְלָפוֹת הַתּוֹדָעָה.

מִכָּאן אֵין תַּחָנָה נוֹחָה לַרֶדֶת

כללי

לַיֶּלֶד שֶׁגָּדַל 3

צָפִיתִי בְּךָ חֳדָשִׁים.

נָשָֹאתִי אוֹתְךָ בְּקוּמִי בְּשָׁכְבִי. הֵזַנְתִּי אוֹתְךָ בְּדַרְכִּי. הָיִינו צִנּוֹרוֹת שֶׁל דָּם וּשְׁפָכִים. קַוִּים מַקְבִּילִים שֶׁלָּעַד מִצְטַלְּבִים.

בַּאֲשֶׁר עָיַפְתָּ עַיַפְתִּי. בַּאֲשֶׁר שָֹבַעְתָּ רוֹקַנְתּי. לֹא הָיָה לִי אִישׁ סוֹד מִלְּבַדְּךָ.

הָיוּ נְהָמוֹת הָיוּ חֶזְיוֹנוֹת. לֹא הָיְתָה תְּקוּפָה כְּמוֹ זוֹ. יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת וְלֹא לַחְזֹר.

אַךְ

עָרַכְנוּ תֵּאוּם צִפִּיּוֹת. אָמַרְתָּ מָה שֶׁאָמַרְתָּ. הִסְתַּרְתָּ מָה שֶׁהִסְתַּרְתָּ. קִבַּלְתִּי אֶת גְּזַרְךָ. הָיִינוּ אֶחָד. זוֹ אֶמֶת לָאֲמִתָּה. נִשְׁבַּעְנוּ בְּהֵן צִדְקֵנוּ שֶׁאָנוּ כְּבוּלִים.

אַז מַדּוּעַ אֲנִי עֲדַיִן נוֹשֵׁאת אֶת כִּשְׁ­לוֹנוֹתַי לְבַדִּי

 

כללי

לַיֶּלֶד שֶׁגָּדַל 2

בְּמוֹטֶל זוֹל בִּדְרוֹם קָרוֹלַיְנָה נַעֲבִיר אֶת הַיָּמִים. יִקְרְאוּ לוֹ הוּדִיס אוֹ גּוּדִיס. הַקִּירוֹת יִהְיוּ סְגֻלִּים. נֹאכַל חֲבִיתִיּוֹת עִם חֲמִשִּׁים אוֹפַנּוֹעָנִים אוֹ נְשַֹחֵק רֶמִי כְּמוֹ שֶׁסַּבָּא וְסָבְתָא הָיוּ עוֹשִֹים. נִצְפֶּה בְּשִׁדּוּרִים חוֹזְרִים שֶׁל תָּכְנִיּוֹת אָמֶרִיקָאִיּוֹת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכַּרְתָּ וְנָעִיף סְפָּגֶטִי עַל הַקִּירוֹת. אֲנִי אֲחַקֶּה אֶת וִינִי אוֹ לוּסִי וְאַתָּה תִּצְעַק הוּ דוּ יוּ טִינק יוּ אָר יוּ קְרֵייזִי אוֹלְד דּוֹג. נְשַֹחֵק גּוֹלְף אוֹ קְרִיקֶט אוֹ פוּטְבּוֹל. כָּל מָה שֶׁהָאַנְגּלוֹ סַקְסִים הַאֵלֶּה עוֹשִֹים. לִפְעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ תֵּרֵד מֻקְדָּם וְנִשְֹתָּרֵעַ עַל הַסָּדִין כְּמוֹ שְׁנֵי בּוּלֵי עֵץ גְּדוּעִים. אוּלַי תֹּאמַר אָז אֶת מָה שֶׁחִכִּיתִי לוֹ כָּל הַחַיִּים (לָמָּה אֵין לִי אָח. כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁזּוֹ פָדִיחָה שֶׁלָּךְ)