המסע לנאפולי של פרנטה

 

הטקסט פורסם לראשונה במוסף התרבות והספרות של עיתון "הארץ", 15.9.2017

נאפולי. פיאצה גריבלדי. אוטובוס מספר 191. אנשים שונים ששאלנו לאורך הדרך הבטיחו שזה הקו שמגיע לשכונת ריונה לוצאטי, הממוקמת ממזרח לכאן, אבל האוטובוס מבושש לבוא. האופציה לקחת מונית יורדת מהפרק. זה נראה רק הגיוני שלביקור בשכונת מצוקה ועוני נגיע בתחבורה ציבורית, חשים את עולהּ של הדרך תחת רגלינו.

כשהאוטובוס לבסוף מגיע, נדרשות רק שלוש תחנות כדי להעביר אותנו מהמרכז הסואן והצפוף של העיר לחלק השקט והדרוך שלה. בבוקרו של יום ראשון, מבעד לעינינו, ריונה לוצאטי, המורכבת משורות של בתי שיכונים בצבעים כתום, ורוד, ירוק ולבן, נראית כפינה הרדומה והלא מזיקה של נאפולי. אנשים מעטים מסתובבים ברחובות, כבסים מיטלטלים על המרפסות, נשים מבוגרות מציצות בנו דרך החלונות, המאבטח הצעיר שעומד בפתח הכנסייה שולח חיוך מסביר פנים, שלושה זקנים יושבים שלובי רגליים בגינה הציבורית. אבל בתוך דקות ספורות האמת מתחוורת: בעודני מצלמת בלהט את קרנות הרחוב והמבנים המתקלפים, מכונית אלפא רומיאו נעצרת לידי בחריקה, והצעיר שיושב בתוכה, שערו משוח בג'ל ולראשו משקפי שמש, שואל אותי אם אני מדברת איטלקית או אנגלית ואז מטיח בי: This is not a good zone. אני שותקת, והוא חוזר על המשפט, שואל: קפיש? ונוסע משם בסערה. אחרי עשר דקות גם מנקה הרחובות, הלבוש בגדי מנתח ירוקים, ניגש אלי בזהירות, מצביע על הטלפון הנייד שלי ומסמן לי בעדינות להכניס אותו לתיק. בשני המקרים אני מהנהנת בהבנה, מעלימה את הנייד, ממתינה שהסכנה תחלוף ואז שולפת אותו שוב וממשיכה לצלם. יותר מדי מונח על הכף.

***

לפי הערכותיהם של יודעי דבר, ריונה לוצאטי, הממוקמת בצפון־מזרח נאפולי, היא השכונה שבה מתחוללת עלילת הרומנים הנאפוליטניים של הסופרת האיטלקייה בעלת שם העט אלנה פרנטה. בספריה פרנטה אמנם לא נוקבת בשמה המדויק של השכונה, אך חיפוש באינטרנט מגלה שמעריצים ברחבי העולם ותושבי נאפולי בעבר ובהווה כבר הצליבו בין המקומות והתיאורים שמופיעים בספרים ובין השכונה האמיתית שבה ככל הנראה גדלו גיבורות הרומנים אלנה גרקו ולילה צ'רולו. הסימנים רבים: המנהרה שמחברת בין השכונה לעולם החיצוני; הסטרדונה – הכביש הרחב שנמצא בצדה של השכונה; פסי הרכבת שתוחמים אותה; הקרבה לפיאצה גריבלדי וקורסו גריבלדי, שם אלנה תלמד בבית הספר התיכון המכונה ליצ'או; הדלות הגדולה; והתחושה העזה שנכנסנו לגטו שממנו אין יוצא ואין בא.

אמנם אני קוראת ברשימותיהם של קודמיי כי יש מי שמעבירים בשנה האחרונה סיורים בשכונה בעקבות פרנטה, ובעל פיצרייה מקומית אף קרא לפיצות שלו על שמות הדמויות מספריה, אך תושבי השכונה בפרט, והעיר בכלל, שאנו משוחחים עמם אינם מכירים את שמה של פרנטה. "אלנה פרנטה? יש לך את שם הרחוב שבו היא גרה?" היא התשובה הנפוצה. בשכונת ריונה לוצאטי אנו אף מגדילים לעשות ושואלים את אחד המקומיים, שלטענתו גר שם כל חייו, אם הוא מכיר את משפחות גרקו, צ'רולו או סולארה, שם משפחתם של האחים הידועים לשמצה מיקלה ומרצ'לו, נציגיה בשכונה של הקאמורה, המאפיה הנאפוליטנית. הוא משפשף את מצחו ולבסוף אומר שהוא מכיר משפחת גרקו, שגרה ממש מעבר לפינה, אבל אלנה אינו מכיר. על צ'רולו וסולארה לא שמע כלל.

מהתקשורת הבינלאומית מצטיירת תמונה אחרת. "שמעתי שאנשים לוקחים ימי מחלה כדי לקרוא את רביעיית הספרים שלך", אמר לפרנטה המראיין Gudmund Skjeldal בראיון שפורסם במאי 2015 בעיתון הנורווגי Bergens Tidende. "דעתם מוסחת, כאילו הם סוממו; האם אצליח לקרוא את פרנטה בזמן שאני עומד שם בתור? או בשירותים? הם שוכחים מהילדים שלהם, שוכחים מבן הזוג שלהם. האם את מודעת למה שאת עושה לקוראים שלך?" פרנטה ענתה לו אז באיפוק התמידי שלה, כפי שהוא עולה מאינספור ראיונות בהתכתבות, ש"לצאת למסעות קידום ספרים זה כמו להיות אמא שמחזיקה לילדים שלה את היד או מביכה אותם בפומבי", ובכך סתמה את הגולל על השאלה. אך בעת שיטוטי בנאפולי אני מחפשת בסמטאות את אותם אנשים כמו־מסוממים ומוסחי דעת שרק רוצים לבלוע עוד עמוד. אני מעלה חרס בידי: ספריה של פרנטה כלל לא מוצגים בחנויות הספרים המקומיות שנקרות בדרכי. למעשה, המקום היחיד שבו כרכי ספריה מככבים בחלון הראווה הוא בדוכן קטן ומאולתר ליד חוף דיי מארונטי באי איסקיה, למרגלות העיירה באראנו, במרחק שעה וחצי במעבורת מנאפולי. שם אני מוצאת עותקים של שלושה מתוך ארבעת הספרים בגרסתם האיטלקית, ניצבים לצד מזכרות קטנות שעל פניהן חולפים עשרות מתרחצים מדי יום.

***

"במשך זמן רב חוויתי את העיר כמקום שבו דרך קבע חשתי בסכנה. זו הייתה עיר של מריבות פתאומיות, של פיצוצים, של דמעות קלות, של ויכוחים שוליים שהסתיימו בקללות, גסויות שאי אפשר לחזור עליהן… הנאפולי שלי היא הנאפולי הוולגרית של אנשים ש'התיישבו', אבל עדיין חשים מבועתים מהצורך לחזור ולהתפרנס בכל מיני עבודות זמניות משונות; ישרים ביומיום, אבל במקרה הצורך מוכנים לבצע פשעים קטנים כדי לא לעשות רושם רע; רעשנים ומונרכיסטים אבל גם, במקרים מסוימים, סטליניסטים; נשאבים לדיאלקט הכי קוצני; מחוספסים וחושניים, ללא גינונים בורגניים קטנים, אבל מדורבנים לפחות להיראות כאלה; מכובדים ועבריינים בפוטנציה, מוכנים להקריב את עצמם ובלבד שלא ייתפסו כטיפשים יותר מאחרים" (מתוך מכתב שלא נשלח, שכתבה פרנטה ב־1995 לעורך גופרדו פופי (Goffredo Fofi), ופורסם בספר Frantumaglia: a Writer's Journey).

אנו מגיעים ל"נאפולי של פרנטה" לאחר שקראנו בשקיקה את ארבעת הרומנים הנאפוליטניים שלה (הטקסט אינו מכיל ספוילרים לרביעי שטרם תורגם לעברית), שמגוללים על פני כמה עשורים את סיפור חברותן של גרקו וצ'רולו, שתי ילדות – ואז נערות ונשים – שנולדו בצד הלא נכון של העיר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. רחובותיה של העיר, על יופיים ועל כיעורם, משמשים תפאורה מתמדת לעלילה רבת התהפוכות שפרנטה רוקמת על פני אלפי עמודים. מלבד השכונה, לבה הפועם של העלילה, שכאמור שמה אינו מוזכר על הדף מעולם, כל יתר המקומות המוזכרים בספרים הינם אמיתיים. אנו פוקדים את המקומות בזה אחר זה, מלהטטים בין שברי הזיכרונות מהספר לרגעי ההווה, מנסים לאתר בהם רמז לעלילה המסועפת שטוותה פרנטה. ברוב המקרים אנו נכשלים.

בכיכר דיי מרטירי אנו מקווים למצוא חנות נעליים המנוהלת בידי זוג אחים גברתנים, דמויי האחים סולארה, ולשאול אותם אם המותג של נעלי צ'רולו כבר אזל מהמדפים. במקום זה אנו מוצאים כיכר שבמרכזה אנדרטה מ־1848 המציינת את החזרה למונרכיה וכוללת פסלי אריות עם הכיתוב "לזכר הנפוליטנים שמתו למען החופש". מסביב ישנן חנויות יוקרה כמו Emporio Armani ו־Salvatore Ferragamo, חנות הספרים האיטלקית הידועה La Feltrinelli ושורת בתי קפה אופנתיים. בחוף דיי מארונטי שבאי איסקיה אנו חולמים להסתנן למרכזו של משולש רומנטי, כמו זה של אלנה, לילה ומושא אהבתן נינו סאראטורה, ולחזות בשלושה יוצאים מן הים הבתולי מצחקקים, נבוכים, נוטפי מים. במקום זאת אנו מוצאים רצועה צרה שבה עשרות נאפוליטנים שחומים שוכבים תחת שמשיות כתומות וצהובות או מפלסים דרכם לים בין כיסאות הנוח הצפופים, קולותיהם נבלעים בהמולת המוזיקה הבוקעת מהבר־מסעדה שמעליהם. ברחוב צ'איה אנו מייחלים להיקלע לתגרה המונית בין בריוני רחוב לילדי שמנת כמו זו שאליה נקלעו אלנה וחבריה באחת היציאות שלהם מהשכונה כדי לאכול פיצה או גלידה, עת העזו לפרוץ את הגבול הבלתי נראה. במקום זאת, אנו פוסעים בין מאות תיירים מנומסים מדי וסבלניים מדי שמביטים זה על זה בתחושת שותפות גורל. בקורסו ויטוריו אמנואלה, שבו מתגוררת המורה גליאני, אנו מוצאים רחוב בורגני חסר אופי שבתיו הכתומים על מרפסותיהם דומים מדי זה לזה. בקורסו גריבלדי, הרחוב שבו ממוקם בית ספרה של אלנה, אנו מאבדים את עצמנו בסבך הדוכנים הלא חוקיים של הפליטים השחורים שמוכרים כובעים, משקפי שמש וכיסויים לטלפונים ניידים. הכיכר עצמה נמצאת בשיפוצים, ודרך מוטות הברזל וקורות העץ אנו מנסים להציץ ולנחש – לשווא – כיצד היא נראית בימים כתיקונם. כדי להגיע לוויה טאסו, הרחוב שבו נינו מתגורר עם אשתו אלאונורה, אנו עולים 5,000 מדרגות ואז משתרעים באפיסת כוחות על המדרכה; בפוזיליפו, השכונה המפוארת במערבה של העיר שבה מתגורר מיקלה סולארה עם ג'יליולה, עם נוף לים ולהר הווזוב, אנו נחרדים מהחופים הפרטיים שבהם נדרש יחיד לשלם 12 יורו על מנת לזכות לטבול במשאב ציבורי כמו מי הים התיכון; וברחוב טולדו, עתיר החנויות ורשתות המותגים, אנו מנסים לדמיין את אלנה הצעירה מטיילת עם אביה באחד מרגעי הקרבה הנדירים ביניהם בספרים, אך מאבדים את דמותה המדומיינת בתוך נחיל האנשים הבלתי פוסק. הפער, כדרכם של פערים, קשה מנשוא.

"הייתי מסוחררת מן השמות, מרעש התנועה, מן הקולות, מן הצבעים, מאווירת החג ששררה סביב, מן המאמץ לזכור הכל כדי שאחר כך אוכל לדבר על הכל עם לילה…", מתארת אלנה ב"חברה הגאונה" באחת היציאות שלה מהשכונה. "האם ייתכן שרק השכונה שלנו היא מקום מלא כל כך במתחים ובאלימות, בעוד שאר העיר קורנת ומאירה פנים?… חזרתי לשכונה כאילו אני שבה לטריטוריה רחוקה. הנה שוב הרחובות המוכרים, הנה שוב המעדנייה של סטפנו ואחותו פינוצ'ה, הנה אנצו שמוכר פירות, מכונית הפיאט אלף־מאה של האחים סולארה שחונה לפני בית הקפה".

גם אנו שבים מסוחררים מהביקור במקומות הללו, אולי בשל התובנה שהדבר שנותר בעינו יותר מכל, מאז קרמו המקומות עור וגידים בספרים, הוא שכונות העוני והפשע של העיר. כגורלן של שכונות עוני רבות בעולם, גם כיום אלו עדיין מנותקות מהעולם החיצון, עדיין מתבוססות בחולשותיהן, עדיין חסרות מוצא. כרוניקת העוני הידועה מראש באה לידי ביטוי גם בשכונה סאן ג'ובאני א־טדוצ'ו, שבה ממוקם מפעל הנקניקים שבו לילה עובדת בפרך בשכר רעב. "זה היה בוקר קשה", מתארת אלנה בספר השני, "הסיפור של שם המשפחה החדש", עת היא נוסעת בפעם הראשונה לבקר את לילה בשכונה הידועה לשמצה. "נראָה לי שהעיר עושה הכל כדי לחצוץ ביני לבינה. עליתי לאוטובוס הומה אדם שנסע לעבר המרינה, נסעתי באופן בלתי נסבל בין גופים עלובים. עליתי לאוטובוס אחר, שהיה דחוס עוד יותר, טעיתי בכיוון. ירדתי ממנו הרוסה, סתורת שיער, תיקנתי את טעותי אחרי המתנה ארוכה וכעס רב. העתקת המקום הקטנה הזאת בנאפולי התישה אותי כליל. למה מועילות בעיר הזו כל השנים בגימנסיה, בליצ'או, בנורמלה? כדי להגיע לסאן ג'ובאני היה עלי לסגת לאחור, כאילו לא הלכה לילה לגור ברחוב כלשהו, בכיכר כלשהי, אלא ביובל של זמן שכבר חלף, זמן שקדם להליכה לבית הספר, זמן שחור בלי כללים ובלי כבוד. פניתי לעזרת הדיאלקט הכי אלים של השכונה, העלבתי, העליבו אותי, איימתי, לעגו לי, עניתי בתורי בלעג, אמנות מרושעת שבה הייתי מאומנת".

בהיעדר דיאלקט או מיומנות ב"אמנות המרושעת" של אלנה גרקו, אנו נכנסים לסאן ג'ובאני א־טדוצ'ו ברכב שדלתותיו נעולות ונשארים בו לאורך כל הביקור הקצרצר והמהוסס. "הזמן השחור בלי הכללים ובלי הכבוד" מיתרגם בשכונה לחבורות גברים שמסתודדות בפינות ומטילות מורא על החולפים על פניהן, כתובות גרפיטי מורבידיות בכל פינה ושלל מבטים חוקרים שמופנים לעברנו מכל עבר. כאשר אני מעזה לצאת מהאוטו לרגע כדי לצלם מבנה בפאתי השכונה, שמזכיר את מפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו, עוצר מולי אופנוען צעיר, קורא בזעם באיטלקית, ואז באנגלית, תוך שהוא מנופף בידיו: "נו פוטו! נו פוטו!" ודוהר משם רק לאחר שווידא שנכנסתי לאוטו. אנחנו נסים על נפשנו.

***

בספטמבר 2016 התחוללה מיני־שערורייה בעולם הספרות הבינלאומי לאחר שעיתונאי איטלקי חשף שמאחורי שם העט הוותיק של אלנה פרנטה מסתתרת אניטה ראג'ה, עורכת ומתרגמת בהוצאת הספרים שבה היא מוציאה את ספריה, Europa Editions. כשאני כותבת מייל להוצאה, לפני הגעתנו, ומבקשת ליצור קשר עם פרנטה/ ראג'ה – אני יודעת שהעניין חסר סיכוי. "אנחנו מודים לך מאוד על פנייתך", עונים לי שם במהרה. "כמובן שלא נוכל למסור לך את כתובת המייל של פרנטה, אבל אנחנו בהחלט מקווים שתכתבי על החוויה שלך מנאפולי".

אז אני כותבת; מנסה למצוא בנאפולי רמז לבאות. האם העיר הזו, הר געש מבעבע של הון־שלטון, מסמנת את המקום שאליו כולנו הולכים? פרנטה כבר הזהירה בעבר בכמה ראיונות שנאפולי "צפתה ועדיין צופה את הצרות של איטליה כולה, אולי של אירופה"; היא גם אמרה ש"בנאפולי התקדמות היא תמיד התקדמותם של מעטים תוך כדי פגיעה ברבים. אבל אנחנו כבר לא מדברים רק על נאפולי, אלא על העולם כולו".

אבל בנאפולי קל גם להעלים עין מצרות השעה. לתעות בין הרחובות הצרים; לבלוס פיצה בלי הכרה; לאכול גלידה תחת השמש הקופחת בווילה קומונלה; להעמיד פנים שאנו מקומיים עם רסיסי איטלקית שבורה; לדעת שרבים נהגו כך לפנינו ורבים ינהגו כך אחרינו. הרי גם אלנה עצמה העידה ב"חברה הגאונה": "היינו בנות 12 אבל התהלכנו לאורך הרחובות הלוהטים של השכונה, בינות לאבק ולזבובים שהעלו המשאיות הישנות שחלפו, כמו שתי זקנות  שעושות את חשבון חייהן מלאי האכזבות ואוחזות בחוזקה זו בזו. איש לא הבין אותנו, רק שתינו – כך חשבנו – מבינות אותנו… היה משהו בלתי נסבל בדברים. באנשים, בבניינים, ברחובות, ורק אם היינו ממציאות כל מחדש, כמו במשחק, היו הדברים הופכים לנסבלים".

 

 

 

מודעות פרסומת

רַכֶּבֶת יִשְֹרָאֵל

הַכָּרוֹז מוֹדִיעַ דֶה טְרֵיין אִיז נָאו אֵרָייבִינְג אֵט בִּנְיָמִינָה. אֲבָל אֲנִי עוֹדֶנִי  מְקַרְצֶפֶת פֵּרוּרִים עִקְּשִׁים שֶׁל זִכָּרוֹן מִמַּחְלָפוֹת הַתּוֹדָעָה.

מִכָּאן אֵין תַּחָנָה נוֹחָה לַרֶדֶת

לַיֶּלֶד שֶׁגָּדַל 3

צָפִיתִי בְּךָ חֳדָשִׁים.

נָשָֹאתִי אוֹתְךָ בְּקוּמִי בְּשָׁכְבִי. הֵזַנְתִּי אוֹתְךָ בְּדַרְכִּי. הָיִינו צִנּוֹרוֹת שֶׁל דָּם וּשְׁפָכִים. קַוִּים מַקְבִּילִים שֶׁלָּעַד מִצְטַלְּבִים.

בַּאֲשֶׁר עָיַפְתָּ עַיַפְתִּי. בַּאֲשֶׁר שָֹבַעְתָּ רוֹקַנְתּי. לֹא הָיָה לִי אִישׁ סוֹד מִלְּבַדְּךָ.

הָיוּ נְהָמוֹת הָיוּ חֶזְיוֹנוֹת. לֹא הָיְתָה תְּקוּפָה כְּמוֹ זוֹ. יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת וְלֹא לַחְזֹר.

אַךְ

עָרַכְנוּ תֵּאוּם צִפִּיּוֹת. אָמַרְתָּ מָה שֶׁאָמַרְתָּ. הִסְתַּרְתָּ מָה שֶׁהִסְתַּרְתָּ. קִבַּלְתִּי אֶת גְּזַרְךָ. הָיִינוּ אֶחָד. זוֹ אֶמֶת לָאֲמִתָּה. נִשְׁבַּעְנוּ בְּהֵן צִדְקֵנוּ שֶׁאָנוּ כְּבוּלִים.

אַז מַדּוּעַ אֲנִי עֲדַיִן נוֹשֵׁאת אֶת כִּשְׁ­לוֹנוֹתַי לְבַדִּי

 

לַיֶּלֶד שֶׁגָּדַל 2

בְּמוֹטֶל זוֹל בִּדְרוֹם קָרוֹלַיְנָה נַעֲבִיר אֶת הַיָּמִים. יִקְרְאוּ לוֹ הוּדִיס אוֹ גּוּדִיס. הַקִּירוֹת יִהְיוּ סְגֻלִּים. נֹאכַל חֲבִיתִיּוֹת עִם חֲמִשִּׁים אוֹפַנּוֹעָנִים אוֹ נְשַֹחֵק רֶמִי כְּמוֹ שֶׁסַּבָּא וְסָבְתָא הָיוּ עוֹשִֹים. נִצְפֶּה בְּשִׁדּוּרִים חוֹזְרִים שֶׁל תָּכְנִיּוֹת אָמֶרִיקָאִיּוֹת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכַּרְתָּ וְנָעִיף סְפָּגֶטִי עַל הַקִּירוֹת. אֲנִי אֲחַקֶּה אֶת וִינִי אוֹ לוּסִי וְאַתָּה תִּצְעַק הוּ דוּ יוּ טִינק יוּ אָר יוּ קְרֵייזִי אוֹלְד דּוֹג. נְשַֹחֵק גּוֹלְף אוֹ קְרִיקֶט אוֹ פוּטְבּוֹל. כָּל מָה שֶׁהָאַנְגּלוֹ סַקְסִים הַאֵלֶּה עוֹשִֹים. לִפְעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ תֵּרֵד מֻקְדָּם וְנִשְֹתָּרֵעַ עַל הַסָּדִין כְּמוֹ שְׁנֵי בּוּלֵי עֵץ גְּדוּעִים. אוּלַי תֹּאמַר אָז אֶת מָה שֶׁחִכִּיתִי לוֹ כָּל הַחַיִּים (לָמָּה אֵין לִי אָח. כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁזּוֹ פָדִיחָה שֶׁלָּךְ)

המסע לארץ מונרו

* הטקס פורסם לראשונה במדור התרבות והספרות של עיתון "הארץ", 2.9.2016

מערב אונטריו. מחוז יוּרון. כביש 8, שמחבר בין העיירות הקטנות בחלק הזה של קנדה, זרוע שדות חיטה זהובים, חוות, מנסרות, אסמים ושלטים לא אמינים. אחד מהם מבטיח שבמרחק קצר מכאן נמצא את "וולטר'ס דיינר". אנחנו נוסעים בעקבותיו, חולפים על פני עוד שדות ובקתות מבודדות ולבסוף מוותרים ושבים אחורנית. אף דיינר לא נראה באופק.

עד מהרה ברור לנו שאנחנו נוסעים ב"ארץ מונרו", כפי שמעריציה של הסופרת הקנדית זוכת פרס נובל אליס מונרו נוהגים לכנות אותה. רבים מהם מגיעים לאזור הזה כדי לספוג את האווירה שמונרו יוצרת בספריה. חלק מהם מרחיקים עד לווינגהאם, עיירת הולדתה, מבקרים בגן הספרותי שנחנך ב־2002 על שמה או במוזיאון שסוקר את פועלה הספרותי. אחרים יוצאים לסיור בעקבות מונרו, שכולל ביקור בבית הספר שבו למדה בילדותה, צפייה מקרוב בבמה שעליה שרה בגיל 10 במסגרת הופעה בית־ספרית וגיחה לחנות המכולת בעיירה שאותה נהגה לפקוד כילדה.

ב"ארץ מונרו" הבתים הם בתי רעפים או לבֵנים, המרחבים עצומים, האנשים אדיבים, להוטים לעזור. העיירות קטנות, דומות זו לזו, אך נבדלות, שומרות על פרטיות תושביהן ומצהירות בגאווה: We are a Community. רובן כלל לא מסומנות על המפה. הרחוב הראשי בעיירה מרכז בשורה בית קפה, חנות מזכרות, סניף בנק וכנסייה, הצבאים משוטטים חופשיים בשדות, החיים מתנהלים בעצלתיים. כמו בסיפוריה של מונרו, משהו אפל בוודאי רוחש מתחת לפני השטח, אך על רקע הנוף הפסטורלי, ייקח זמן עד שתבחין בו.

ואולי מה שמאפיין את העיירות הללו יותר מכל הוא חיי הנצח שלהן. היכולת להשתנות ולקפוא על שמריהן בעת ובעונה אחת. או כפי שמונרו כבר ניסחה את זה: "הבתים האלה מעבר לרחוב ניצבו שם מולה 40 שנה, והיא הניחה שעוד הרבה קודם לכן, הם בטח היו מוכרים לה קלושות כי העיירה הזאת הייתה עבורה 'עיירה' כבר בילדותה, ותכופות היא נסעה ברחוב הזה עם המשפחה שלה, כשבאו מהכפר בדרכם לקשור את הסוס בסככה שליד הכנסייה המתודיסטית. אבל אם כל הבתים האלה ייהרסו, ומשוכות השיחים והגפנים וחלקות הירקות ועצי התפוחים ומה לא יימחו, ומרכז קניות יוקם במקומם, היא לא תפנה את גבה… היא תהיה מוכנה להביט בכל דבר; אם יפה או מכוער זה כבר לא משנה, כי בכל דבר יש משהו לגלות" (מתוך "מרקש", "משהו שרציתי לספר לך", 2015)

***

ההתחקות שלי אחר עקבותיה של מונרו מתחילה הרבה לפני היציאה מטורונטו מערבה באותו בוקר שמשי. שיטוט קצר ברחבי האינטרנט, כמה חודשים לפני ההגעה לקנדה, מגלה כי מונרו חיה עד 2013 יחד עם בעלה השני גרי פרמלין בעיירה הנידחת קלינטון. החל
מ־2013, עם פטירתו של פרמלין, אבדו עקבותיה בזירה הווירטואלית. האם המשיכה להתגורר בקלינטון, שם חיה במשך עשרות שנים לפני כן? האם עברה לטורונטו? האם היא חיה כעת עם אחת מבנותיה? האם היא מאושפזת במוסד סיעודי כלשהי בשל גילה המתקדם, 85, או בשל מחלה? הרי באוקטובר 2013 פורסם כי היא לא תגיע לשטוקהולם על מנת לקבל את פרס נובל לספרות בשל בעיות בריאות, וב־2009 היא חשפה כי היא עוברת טיפולים בשל מחלת הסרטן.

אני מנסה לחפש כל שביב של מידע ברשת על מנת לפוגג את המסתורין שאופף את מונרו. הקלדת השאלה "איך ליצור קשר עם אליס מונרו" מעלה את כתובות המייל של הסוכן הלונדוני וההוצאה לאור שלה. אני כותבת להם שאני מגיעה לקנדה בקיץ ואשמח להיפגש עמה לזמן קצר כדי להביע את הערכתי, נו סטרינגס אטאצ'ד. אני מנומסת, קורקטית ומנסה לשוות לעצמי חזות אינטליגנטית. הם לא עונים. אני ממשיכה לשלוח מיילים גם בימים ובחודשים הבאים. אני שולחת עשרות כאלו ומדי פעם משנה את הנוסח כדי לשמור על רעננות. המיילים הללו מעולם לא חוזרים אליי עם הודעת שגיאה, כך שאני מניחה שמישהו קורא אותם, מתעלם ומוחק.

בעת הנחיתה בקנדה הפגישה עם מונרו נראית בלתי אפשרית. אבל לפני ההתפנות לאתגר הזה יש אתגרים אחרים לצלוח. הרי הרוקי למשל. שם, בין אגמי הטורקיז, הפסגות המושלגות והמפלים המרהיבים, "ארץ מונרו" נראית רחוקה יותר מאי פעם. לא על הנוף הזה  היא כותבת, כי אם על אותן עיירות שכוחות אל, תחנות רכבת שוממות, נהרות קטנים מלאי דגי טרוטה, שבילי עפר צדדיים. גם לאחר הטיול בשמורות הטבע שנחשבות למרשימות בעולם – באנף, ג'אספר, יוהו, קוטני ו־ווטרטון – נדמה שהביקור בקנדה לא יהיה שלם בלי הגעה למחוזותיה של מונרו. קלינטון, וכל מה שתביא עמה, אינם מרפים.

***

אנו יוצאים לדרך מצוידים במפה חלקית בלבד ומקווים שהיא תאר לנו פנים. גואלף. מיסיסוגה. קיצ'נר. המילטון. גודריץ'. אגם יורון. כביש 401. כביש 7. השמות בשלטים מוכרים. התחושה שכבר היינו פה, בדרך זו או אחרת, הולכת ומתחדדת. בתוך זמן קצר הנוף העירוני של טורונטו מתחלף במישורים כבירים. סככות, ארובות, טחנות רוח, טרקטורים. שלוש וחצי שעות חולפות מרגע היציאה מטורונטו ועד להופעתו של השלט המיוחל המעיד על הכניסה לעיירה קלינטון. "קלינטון. אוכלוסייה: 3,200 איש", נכתב בו בפשטות (על כך כתבה מונרו עצמה באחד מסיפוריה: "היימן. אז כך הוא באמת נקרא, לא צחוק. אוכלוסייה: 1,553. מדוע טרחו לציין את כל ה־3? כל נשמה נחשבת" (מתוך "אל מול האגם", "חיים יקרים", 2013).

הבתים בעיירה לבנים או אפורים, נטולי סממני זיהוי או שמות משפחה, לעתים אפילו מספרים. אנו שואלים בחנות הספרים המקומית אם "יש להם ספרים של אליס מונרו", והמוכרת, מעט מסויגת, עונה שלרוב יש להם ספרים חתומים על ידה, אך אלה כבר אזלו. כאשר אני שואלת אם זה נכון שאליס מונרו גרה בעבר בעיר, היא עונה ש"זה נכון, בהחלט, היא עדיין גרה כאן", אך כאשר אני מציינת ש"הגענו לכאן כדי לחפש את אליס מונרו", צל חולף על פניה והיא אומרת: "אני ממש לא הולכת לספר לך איפה היא גרה. היא מאוד מגנה על פרטיותה" וניכר שלא ניתן לשנות את דעתה. "זה ממש כאב, לדעת את שמות המקומות האלה, מקומות שהייתה יכולה לטוס אליהם. מקומות שבהם הייתה יכולה לשוטט כה וכה ברחובות, לתכנן איך ללכוד מבטים… אבל היא לא הייתה משוגעת עד כדי כך. אסור לה להיות משוגעת עד כדי כך" (מתוך "שתיקה", "בריחה", 2008)

אנו עוזבים את החנות שפופים. הולכת ומתבהרת ההכרה שהדרך למונרו לא צפויה לזרום על מי מנוחות. שהיא כה קרובה ועדיין, בעטיו של צירוף נסיבות לא ממוזל, עלולה לחמוק מבין ידינו. אנחנו פונים למרכז המבקרים המקומי השומם בתקווה שישפוך אור על מקום הימצאה של מונרו. שם, אישה בשנות ה־50 לחייה, שנראה שאנו התיירים הראשונים שנתקלה בהם בשנה האחרונה, מעידה שהיא "לא כל כך יודעת אם אליס מונרו גרה כאן", ואולי בכלל מוטב לנו לנסוע לווינגהאם, 35 קילומטרים מכאן, ואולי גם נרצה לחתום בספר המבקרים. אנו ממשיכים בדרכנו ועל ספסל ברחוב מחשבים את צעדינו הבאים. החום כבד. זו שעת צהריים, ורחובות קלינטון הולכים ומתרוקנים. אישה עם כלב יוצאת מביתה ומציעה את עזרתה. "אנו מחפשים את אליס מונרו", אני אומרת, מקצרת את תיאור מעשינו פה למינימום ההכרחי. למרבה ההפתעה, היא נכונה לעזור ומפנה אותנו לחלק אחר של העיירה. בדרך לשם אנו חולפים על פני ספריית קלינטון, היכל גדול ממדים שנבנה בשנת 1900, ועל פני בית העירייה של העיירה. בחנות מזכרות אנחנו מקבלים מידע נוסף ומדויק יותר מבעלת החנות: "תמשיכו ישר על רחוב מספר 4, תחלפו על פני כנסיית הרטלנד וסניף של RBC, ותראו בית לבנים לבן. שם היא גרה". אנחנו כל כך נרגשים מהבשורה עד שאנחנו קונים בחנות מתנות בשווי 80 דולר קנדי. אלא שהשמחה מוקדמת. מהבית שאותו תיארה בעלת החנות יוצאת אישה צעירה שמודה שאינה יודעת כלל מי זו אליס מונרו, והיא גם יכולה לומר בוודאות שזו "לא זו שגרה מימיני ולא זו שגרה משמאלי". בדיקה בספר טלפונים מקומי שבעל קיוסק סמוך משאיל לנו מגלה כי אליס מונרו כלל אינה רשומה.

האנשים ברחובות הולכים ואוזלים, וזה הופך להיות נדיר יותר למצוא אותם. צבע שעובד בגינה באזור מגחך לשאלתנו. "אליס מונרו גרה בקוטג' לבן ברחוב דנלופ. צבעתי לה את הבית לפני כמה שנים. אבל לא ראיתי אותה מאז. אין לכם מה לנסות, היא בכלל לא עונה לדלת ולא יוצאת מהבית. היא לא אוהבת שאנשים באים, היא מעדיפה להיות לבד".

הדרך לרחוב דנלופ אורכת כרבע שעה. הרחוב מוצל, רחב וארוך, משתרע בשולי העיירה ומאחוריו חורשה עבותה. הבתים ברובם דו־קומתיים, מסודרים בשורה ישרה, מוקפי מדשאות רחבות, חלקם בעלי מוסך צמוד, לאחד מהם יש אפילו סירת קאנו שחונה בחצר. "הם שכרו בית בקצה העיירה. ממש מעבר לחצר האחורית שלהם השתרעה ארץ פרא לא נושבת, ערב רב של גבעות סלעיות ומדרונות גרניט, שטחי בוצה נטועי ארזים, אגמים קטנים ויערות צפצפה, עצי אדר טמרק ואשוחית. הארי אהב את זה. הוא אמר שהם עשויים להתעורר בוקר אחד ולראות אייל קורא בחצר האחורית שלהם" (מתוך "עוונות", "בריחה", 2008)

איש שיוצא מאחד הבתים מפטיר שלדעתו אליס מונרו כבר לא גרה פה כמה שנים, ואחר, מרחוב סמוך, כלל אינו מכיר את שמה. אנו מתיישבים אובדי עצות על חלקת דשא קטנה, מכינים עצמנו בזהירות לאפשרות של שיבה הביתה בידיים ריקות. אדם שמשקה את גינתו מספר שאליס מונרו אכן גרה ברחוב, "לפני שלט העצור הראשון", ונותן תיאור מעורפל של הבית, כקודמיו, ואנו מתמלאים תקווה מהולה בחשש שגם הפעם נכונה לנו אכזבה.

מכוח האינרציה אנו ממשיכים, ספקנים, עד שאישה שמנקה את החלונות באחד הבתים מושכת את תשומת לבנו. אנו בוהים בה, היא מנופפת לשלום חזרה, ומיכאל, שעומד לצדי, מסמן לה בידיו שתיאות לצאת החוצה ולסייע לנו. היא יורדת מהסולם ומגיחה מפתח הבית, ולמשמע המשפט השחוק לעייפה "אנחנו מחפשים את אליס מונרו", ניכרת על פניה הכרה. באיטיות – כמי שממתיק סוד אך רוצה לחשוף אותו בו זמנית – היא לואטת: "כן, היא גרה פה. היא לא פה כרגע, אבל היא בהחלט גרה פה".

מתברר שהאישה שעומדת מולנו, ניקי שמה, בשנות ה־50 לחייה, תושבת העיירה גודריץ' שלשפת אגם יורון, גרה עם מונרו בחודשים האחרונים במסגרת רוטציה שעורכים חבריה על מנת לארח לה חברה. היא נפעמת מהדרך הארוכה שעשינו וסופקת את כפיה שוב ושוב ואומרת: "אני פשוט לא מאמינה, פשוט לא מאמינה". הלומי התרגשות, בדקות הבאות אנו עומדים על המדשאה מול ביתה של מונרו ודולים כל פרט אפשרי עליה בטרם השיחה תסתיים, וניקי תיעלם כלעומת שבאה. אנחנו למדים שמונרו נמצאת ברגעים אלה בביקור אצל חברים ושהיא צפויה לחזור בארבע וחצי אחר הצהריים. שמצבה הבריאותי טוב. שבימות החורף הקרים היא וניקי מפלסות את השלג בכניסה לבית ויוצאות יחד להליכה. שהיא כבר לא כותבת, כפי שהצהירה, אבל ממשיכה לרקום בראשה סיפורים כל הזמן. שהחיים לצדה מרתקים. "היא לא באמת זקוקה לנו", ניקי מבהירה, "אבל אנחנו כאן בשבילה". ואז היא גם מספרת שמונרו מתעייפת מהר בשל גילה, אבל שהיא מוכנה לנסות לארגן לנו פגישה קצרה.

שעתיים לאחר מכן אנו חונים במכונית אדומה מתחת לעץ שמצל על המדרכה, מול ביתה של מונרו, ומחכים. התוכנית שסוכמה הייתה ברורה: בין אם מונרו תסכים להיפגש עמנו ובין אם לאו, ניקי תצא אלינו עם הבשורה. לא חולפות חמש דקות וניקי מופיעה, וכמה מטרים אחריה הולכת מונרו, מנופפת לנו בהתלהבות. היא חיונית ונרגשת, ואינה דומה כלל לתדמית שיצרו לה בעיירה ומחוצה לה.

אחר כך קורים הדברים ההכרחיים: מילות הערכה, תמונות, ספר חתום ושתיקה שנובעת מגודש הרגע. וישנן גם המילים של מונרו, שמספרת עם דמעה בזווית עינה ש"אנשים אף פעם לא באים ממרחק רב כל כך"; שנזכרת בפרסום הראשון בשנות ה־20 לחייה; שמתארת כיצד מאז שהפסיקה לכתוב היא חשה שיצירתה נשכחה, ובאותה נשימה מודה ש"כל החיים חיפשתי אחר רגע פנוי לכתוב ועכשיו, בגילי, רציתי להרגיש נורמלית, כמו כולם, בלי לרדוף אחרי הכתיבה כל הזמן"; שמתארת את הזכייה בנובל כ"נחמדה מאוד"; ושחותמת את המפגש במשפט: "אני מקווה שלא אכזבתי אתכם בכך שאני אדם רגיל כל כך".

אנחנו חוזרים לאוטו בשתיקה, חיוך קטן, מאופק, על שפתותינו, ותנועותינו קלות, מהורהרות. קלינטון נותרת מאחור, הדרך לטורונטו מתנהלת בדממה. מדי פעם נאמרות מילה או שתיים, אבל הרגע דורש הצהרות והכרזות שאינן בנמצא. גם את זה היטיבה מונרו לתאר בכותבה: "זה מסר; אני באמת מאמינה; אבל אני לא יודעת איך להעביר אותו הלאה" (מתוך "הספרדייה", "משהו שרציתי לספר לך", 2015).

 

כֵּן וְלֹא

חֲמִשָּׁה עָשׂר חֳדָשִׁים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הֵם דַּי וְהוֹתֵר זְמַן בִּשְׁבִיל לָדַעַת מָתַי כֵּן וּמָתַי לֹא, וּמַדּוּעַ הָפַךְ הַכֵּן לְלֹא, וְאֵיךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַלֹּא לִכֵן. וְזֶה בְּעֶצֶם כֹּל מָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת בַּחַיִּים הָאֵלֶּה.

***

בַּלֵּילוֹת מִתְקַדְּרִים הַשִּׁירִים סְבִיב רֹאשִׁי כְּמוֹ עֲנָנִים

רוֹצִים לְהִכָּתֵב אַךְ לֹא נוֹתְנִים

מְלַחֲכִים אֶת פִּגְעֵי הַיּוֹם וְאָז חוֹמְקִים

דֶּרֶךְ סֶדֶק קָטָן בַּקִּיר אֲנִי צוֹפָה בָּהֶם רוֹקְדִים בְּעֵירֹם לִצְלִילֵי טֶכְנוֹ כְּבֵדִים

הוֹלְמִים בָּרִצְפָּה בְּבַקְבּוּקֵי בִּירָה רֵיקִים

יוֹדְעִים שֶׁעַל הַלֵּב לְהִתְרוֹקֵן לִפְנֵי שֶׁהֵם בָּאִים