לְמַרְאִית עַיִן הַכֹּל תַּקִּין:
מְחִצָּה אַחַת
שְׁנֵי חֲדָרִים
שְׁתֵּי עֲלִיּוֹת
שָׁלוֹשׁ רְקָמוֹת
שִׁשִּׁים פְּעִימוֹת בְּדַקָּה
זְרִימַת דָּם חֲלָקָה.
אַף עוֹרֵק לֹא סָתוּם,
הִתְכַּוְּצוּת וְהַרְפָּיָה.
אֵין רִשְׁרוּשׁ, אֵין אִוְשָׁה.
אֲבָל זֶה לֵב שֶׁל זְאֵבָה יְרוּיָה
טָמוּן בְּגוּף אִשָּׁה.
היכן אטמון את המתים בגופי.
איך אמנע מריחם לעלות באפי.
מה אומר לִשְׁמורוֹת העיניים, כריות האצבעות,
הקפָלים.
המקומות הרכִּים שעודם מנסים.
איך אסביר למאגרי המים, המזון, הכוח
המידלדלים גם כך
את האיש
שיצא בוער מן הלהבות.
היכן אטמון בגופי את המתים.
הם כה רבים. כה טריים.
מה אגיד לאיברים, אולמות ריקים,
כך שיאמינו. כך שלא יאמינו.
רק שלא יאמינו
שדברים כאלה קורים.
טולואו (Tullow), מחוז קרלו, אירלנד. אם ממשיכים מעט דרומה מכאן מגיעים לגבול בין המחוזות ווקספורד, וויקלו וקרלו, שם הסופרת האירית קלייר קיגן נולדה וגדלה. כאן, בדיוק בנופים האלה, גם מתרחשות רוב עלילות ספריה, בשדות השעורה והחיטה, במטעי התפוחים, בין חבילות החציר, על אדמת הכבול, ליד באר המים, באורווה, על רקע עצי החוזרר והאלמון, בין שיחי הדומדמניות לגבעולי הריבס.
האוטובוס חולף על פני מרחבים עצומים: עשרות קילומטרים של שטחי מרעה ירוקים שבהם פזורים עדרים קטנים, מפוטמים, של פרות וכבשים. הם נעים בלאות ביום סגריר, מלחכים את העשב בעצלות. הזמן אינו דוחק פה. תוך־כדי נסיעה כמעט אפשר להריח את ריח שומן החזיר השרוף, עשן הפחמים ושמן המנורות שנודף מספריה של קיגן, או ריחות האפייה של פשטידת כרובית וגבינה. הם תמיד שם.
הדרך מתפתלת בין חוות קטנות, בודדות. הנוף יפה מכדי שאעצום עיניים. מדי פעם חולפים דרך עיירה. בלסינגטון (Blessington), בולטינגלאס (Baltinglass). שלוחות צרות של הנהר סלייני מבצבצות בין העצים ונעלמות. הנה בית עם טרמפולינה בחוץ. הנה חוות סוסים. הנה כלב שברח מהדלת הקדמית של אחד הבתים וכעת, מבועת מהתנועה הערה על הכביש, ממהר לחזור פנימה.
כשהאוטובוס עוצר בתחנה היחידה בטולואו, עיירה קטנה בת כ-4,500 תושבים, עשרה אנשים יורדים ממנו באחת, שולפים את מזוודותיהם מתא המטען. הנהג מביט בהם ואומר בגיחוך: "משהו גדול בטח קורה היום בטולואו". בימים כתיקונם התחנה הזו אינה פופולרית כל־כך.
אני מגיעה לכאן כדי להשתתף בסדנת כתיבה מקומית שמעבירה קיגן, שאת ספריה "ללכת בשדות הכחולים" (זיקית, 2015) ו"אנטרקטיקה" (תשע נשמות, 2019) קראתי בשנים האחרונות. את ספרה האחרון והחדש Small Things Like These, שטרם תורגם לעברית, קראתי באנגלית ובימים אלה הוא כבר מעובד לסרט באירלנד.
הייתי אמורה להגיע לכאן כבר בתקופת הקורונה, אבל לווירוס היו תוכניות משלו. וכך, שנתיים אחרי המועד המקורי, אני עולה לטיסה לא ישירה לדבלין, נחושה ללכת בשדות הכחולים, יהיו אשר יהיו. הספרות האירית מתחבבת עלי לא רק בזכות קיגן, שכאמור כותבת בעיקר על המרחב הכפרי, אלא גם בעקבות סאלי רוני, הכותבת של "אנשים נורמליים" (מודן, 2019), "שיחות עם חברים" ו-"Beautiful world, Where are you", שלא תורגם לעברית בשל עמדותיה של הסופרת נגד הכיבוש. רוני כותבת על המרחב האורבני ואני מנצלת את הימים בדבלין כדי להתחקות אחר פעמי דמויותיה: טריניטי קולג', גשר אוקונל, רחוב גרפטון. הן יכולות להיות בכל מקום. כל סמטה היא רמז. כל ספסל הוא חלק מעלילה. כל פארק נראה מוכר.
במוזיאון הספרות האירית בדבלין ניכר שכאן סוגדים לג'יימס ג'ויס, לוויליאם בטלר ייטס ולעזרא פאונד, ענקי הרוח המקומיים. כשאני שואלת נציג של המוזיאון מדוע תמונתה של סאלי רוני אינה מופיעה בין תמונותיהם של כל הסופרים האירים המוכרים (קיגן דווקא מופיעה), הוא עונה: "היא פשוט צעירה מדי", ושולח אותי לחנות המתנות, "שם בטח תמצאי הרבה דברים שלה". ואני אכן מוצאת שם ספרון דק פרי־עטה, סיפור קצר בשם Mr. Salary שנכתב מזמן ולא תורגם לעברית. אני קוראת אותו בשקיקה על גדות נהר הליפי.
שלושה ימים לאחר הנחיתה בדבלין אני נוסעת ל-Teach Bhride, מרכז למידה הוליסטי בעיירה טולואו ששימש בעבר כמנזר. כאן נערכת סדנת הכתיבה של קיגן, בת שישה ימים, על טהרת הסיפור הקצר. איני יודעת כמעט דבר מבעוד מועד: כמה אנשים יהיו כאן, מאין יגיעו, מתי הולכים לישון ומתי קמים בבוקר, האם אבין את המבטא האירי, האם יהיה וויי־פיי. הוודאות היחידה שיש לי היא כ-40 סיפורים קצרים, מאמרים וראיונות עם סופרים שהתבקשנו לקרוא טרם הגעתנו וכעת ארוזים לי בתיק. בסילבוס, בין היתר, סיפורים של צ'כוב, איוון טורגנייב, פלנרי אוקונור, אליס מונרו, קתרין מנספילד, ג'ון צ'יבר, ויליאם טרבור, ג'יימס בולדווין, ריימונד קרבר, המינגוויי, עדנה או'בריאן וג'ורג' סונדרס.
אנחנו 32 איש שמגיעים מארבע יבשות: אוסטרליה, אמריקה (פנסילבניה, טנסי וושינגטון שבארצות הברית), אירופה (בריטניה, אירלנד) ואסיה. אני נציגתה היחידה של אסיה והיחידה שאנגלית היא לא שפת האם שלה. כולם כאן עשו את הדרך במיוחד בשביל הסדנה. קלייר מסידני, אשת עסקים שעובדת על הרומן הראשון שלה ושחיינית בים הפתוח בעבר, טסה 14 שעות ואז שמונה שעות נוספות. ברנט, פרופסור אמריקאי לרפואה שפרש לאחרונה, הגיע לכאן כי החליט להקדיש את עצמו לכתיבה. סוזי, ציירת מדבלין, מעוניינת להפוך את הטקסטים הביוגרפיים שהיא כותבת לסיפורת.
אימלדה, מאזור ווקספורד, כבר הוציאה כמה רומנים ותסריט שלה מעובד בימים אלה לסרט אירי קצר. היא ממשיכה להגיע לסדנאות האלו, "כי לפעמים קשה לראות את העצים בתוך היער". שילה, גם היא מהאזור, כבר פירסמה בהצלחה כמה סיפורים קצרים בעקבות השתתפות בסדנאות הללו. למורנה, פרופסור לחקר הדמנציה מיורקשייר, זו סדנת הכתיבה הראשונה בחייה. גרייס, משוררת אמריקאית שחיה באירלנד כמה שנים, מגיעה לסדנאות של קיגן בעקביות. פט, מאזור גאלוויי באירלנד, משתעשע בכתיבה ויודע ש"כשהוא יפסיק להגיע לכאן, זה יגיד שהוא התקדם עם זה". ג'נין, פסיכיאטרית בריטית שמטפלת בנשים עם דיכאון אחרי לידה, נמשכת לכאן בלי להבין בדיוק מדוע.
זו אינה סדנת כתיבה קלאסית: לא כותבים כאן אלא מדברים על כתיבה, ובעיקר על קריאה. "בגיל 25 חשבתי שאני יודעת לקרוא היטב", אומרת קיגן, "ואז בגיל 35 גיליתי שאני לא יודעת לקרוא היטב. יכולות הכתיבה שלך לא יכולות להתעלות על יכולות הקריאה שלך". שאלות כמו מדוע אנו כותבים, מה הופך כותבים מסוימים לטובים יותר מאחרים, מי יכול לכתוב מה, מה מאמצים ממסורות הסיפור הקדומות ומה זונחים מרחפות באוויר כל הזמן.
"ובכן, היא נשואה. רגע אחד הוא מרגיש את האפשרות הקיימת בכל הדברים החדשים, ואז זה נעלם. הוא עובר את קירות המנזר הגבוהים, אחר־כך את גדר הפלדה של המרכז המסחרי. כאן אין מדרכה, רק כביש, שולי עלים מתים תחת רגליו. מדי פעם האדמה חלקלקה והוא אומר לעצמו שהוא לא באמת יודע לאן הוא הולך. הוא עובר על פני השער של ג'קסון, קרטוני החלב שהושארו בארגז. מדי פעם בהמה באיזה שדה או דיר פולטת נהמה. רבות מחיות המשק בכפר לא יקבלו אוכל הלילה. הוא הולך בלי לאפשר לשום מחשבה מסוימת לשלוט במוחו. אחרי כמה קילומטרים הוא שומע בשיפולי הדרך את קולו המרגיע של הנהר" ("ללכת בשדות הכחולים").
קל ללכת לאיבוד בטולואו, הבתים זהים, הסמטאות דומות. יש בה שני פאבים, אחד ריק לחלוטין ובו הברמן, איש בשנות השבעים לחייו עם מבטא אירי כבד, צופה באופרת הסבון האירית הוותיקה Fair City שמוקרנת ברקע. בשעת צהריים אחת, כשהקור העז מתמתן, אני יוצאת לחפש קרני שמש ושדות כחולים ומוצאת את עצמי על ספו של נהר סלייני. פקעות של עשרות נרקיסים נבטו בסביבתו. על אחת מגדותיו, קרוב מאוד למים, מתגלה צלב של מצֵבה, מאיים להישטף על־ידי הזרם. "באירלנד, דברים מוזרים קורים", תאמר קיגן אחר־כך על הספרות והפולקלור האיריים.
קיגן מקפידה לשמור על פרטיותה ולכן אני ממעטת לכתוב כאן על המפגש שלי עמה או על הסיפורים האישיים שהיא חולקת אתנו, משתתפי הסדנה. ובכל זאת סיפור אחד שהיא מספרת מבהיר מהי כתיבה בעיניה. "אל תוותרו על הקסם כשאתם כותבים, זה חשוב", היא זורקת משפט ערטילאי, ואז מספרת שלפני כמה שנים התראיינה לכלי תקשורת בלובי של מלון יוקרתי בדבלין. הלובי היה מפואר, מלצרי קוקטיילים אצו ממקום למקום, לספות היה ריח של ריפוד יוקרתי, שטיחים נמתחו מקיר לקיר. ואז, בעודה מדברת בדיוק על העניין הזה עם המראיינת, על הניסיון שלה לחפש את הקסם כשהיא כותבת, היא הבחינה כיצד טור של ברווזים נכנס לתוך הלובי בגאון, האם הברווזה בראש ואחריה נעים בקלילות ברווזונים קטנים. קיגן הפסיקה לדבר ובהתה בתדהמה כיצד השיירה הזו, בעיצומה של התנהלות הלובי השוקקת חיים, חצתה את המרחב בטבעיות עד שנעלמה כלא היתה מעבר לאחת הפינות. ואז היא אמרה למראיינת: "את מבינה? בדיוק על זה אני מדברת".
יֵשׁ אַכְזָבוֹת קָשׁוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִפִּרְחֵי הַגַּן
שֶׁלֹֹֹּא נוֹבְטִים בְּעִתָּם אוֹ צוֹמְחִים וְאָז נוֹבְלִים אוֹ
מְנִיחִים לְטַפִּיל לְכַרְסֵם אֶת גּוּפָם וְאֵינָם מַחְזִירִים מַאֲבָק.
יֵשׁ אַכְזָבוֹת קָשׁוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִפִּרְחֵי הַגַּן, אֲנִי זוֹכֶרֶת.
אֲבָל הַפְּרָחִים, וְהַגַּן, וְהָאֲדָמָה,
וְטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם עַל שְׁתִילִים צְעִירִים, וְחָזָם הַזָּקוּף
שֶׁל רְגָבִים פּוֹרִיִּים, וְהַהַבְטָחָה
שֶׁהוֹפֶכֶת לִתְבוּסָה מְפֹאֶרֶת.
מָה הַפֶּלֶא שֶׁאֲנִי נִשְׁבֶּרֶת.
אישה הולכת לְטָעוּת, איטית ומדודה כמו לחבל תלייה.
אישה מכירה את כל השיקולים, הכינה את כל הטבלאות, המצגות, התרשימים.
אישה כמהה לִטְעוֹת כמו שאחרים להיות צודקים.
אישה יודעת שהמחיר כבד. העונש נמתח על פני דורות, ראשה ייחנט ויוצב על מדף. אבל אפילו הַנֶּצַח לא יכול לְנַצֵּחַ את מה שיקרה עכשיו.
אישה הולכת לָאָסוּר בעיניים פקוחות, בידיים פתוחות, היא תקיא מתוכה את הכל, בטרם שוב תבלע.
מה יהיה גורלה?
אישה לא שמעה על נשים שטעו והצליחו לחזור חזרה.
הוּא מַשְׁאִיר לִי מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת,
צְמִיגִיּוֹת, בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת, וְתוֹקֵעַ בִּי מַבָּט מַאֲשִׁים
כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֶרֶת אוֹתוֹ בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית.
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְטִיוּל, הוּא מוֹשֵׁךְ לְכָל עֵבֶר. אֵינִי מַצְלִיחָה לְרַסֵּן אוֹתוֹ
יוֹתֵר מִשֶּׁאֲנִי מַצְלִיחָה לְרַסֵּן אֶת עַצְמִי.
הוּא בְּוַדַּאי רוֹצֶה לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ עַל הַמְּצִיאוּת כְּשֶׁהוּא
קוֹרֵעַ בֻּּבּוֹת רַכּוֹת לִגְזָרִים. אֲנַחְנוּ דּוֹמִים
יוֹתֵר מִמָּה שֶׁאִישׁ הָיָה מַאֲמִין.
הוּא חַי בִּשְׁבִיל הָרֶגַע שֶׁהָרְצוּעָה מוּסֶרֶת מִצַּוָּארוֹ
וְהָעוֹלָם מֻתָּר לוֹ בְּאִבְחָה. אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ
שֶׁהַזְּמַן הוּא עוֹד אֶבֶן נֶגֶף לְסַלֵּק, וְהוּא
מֵשִׁיב לִי בִּנְשִׁיכָה.
קָרָאנוּ לוֹ צַח
אֲבָל דָּבָר אֵינוֹ צַח בָּעִנְיָן הַזֶּה
(לחץ, 2007־2021)
הַיְּלָדִים יִשְׁכְּחוּ אוֹתְךָ.
הַבַּיִת יִהְיֶה נָקִי לְהַחְרִיד
מְמֹרָק לְהַבְחִיל
לֹא יִהְיוּ שְֹעָרוֹת בַּמָּרָק
עַלְוַת הָעוֹלָם תִּתְחַלֵּף לְאִטָּהּ
וּבְעוֹד כַּמָּה שָׁנִים מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא הִכִּיר אוֹתְךָ
יַצִּיב עַל פִּסַּת הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ נִקְבַּרְתָּ
מְכוּלָה.
הֲיִי פְּקַעַת.
אִצְרִי בְּתוֹכֵךְ כֹּל מָה שֶׁאַתְּ
צְרִיכָה
הִסְתַּגְּרִי
רֹב חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, הִתְכּוֹנְנִי
בָּרֶגַע הַנָּכוֹן, כְּשֶׁאִישׁ לֹא
מְצַפֶּה
הוֹצִיאִי עָלֶה
עשיתי איפון לעיתון "הארץ":
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.10101688
המדריך המלא לגידול הורים
אָמִיגְדָּלָה בָּאָה לְבִקּוּר פַּעַם בְּיוֹמַיִם 