הדייר

המודעה פורסמה בעיתון של סוף השבוע, מתחת להצעות שירותי הליווי, והייתה היחידה מסוגה. נאמר בה: "דרוש דייר לחדר.  אחראי, מאופק, נעים הליכות. בעל הכנסה קבועה. רצוי בעל קשרי משפחה ענפים, עבותים. בעל השכלה. מכיר ספרים ושירה. מתמצא בסוציולוגיה ובפילוסופיה. אוהב ילדים. בעל דעות פוליטיות מוצקות (כאן התעורר ויכוח קל ביניהם כשניסחו את המודעה. האם עליו להיות שמאלני מובהק או ימני מוצהר? האם חשוב שתהיה לו מודעות פוליטית ספציפית, או מודעות כלשהי? האם יש צורך שיציג טופס התפקדות למפלגה? האם אין זה די שהוא צורך אקטואליה יומית בכלי התקשורת? ובעודם דנים בסוגיה, והוא קצת מרים את קולו, והיא חרדה שהנה מתגלע הקרע הראשון ביניהם שיהיה בלתי ניתן לאיחוי – לפתע הרגישה את הבעיטה הראשונה). איש שלום ולא מדון. תשלום  במזומן". הם שילמו על כל סוף השבוע, כלומר על מודעה שמפורסמת בגיליונות יום חמישי ויום שישי – האישה בצד השני של הקו שכנעה את דויד שזו המתכונת הנצפית ביותר ושחבל להתפשר על פחות מהטוב ביותר, בעיקר כשמדובר בדיירים, ובסוף סיכמה איתו על מודעת הווי-איי-פי: "משלמים יותר, מרוויחים יותר", אמרה את הסיסמה בעליזות. גליה נופפה לו בידיה בפראות שלא צריך, ניקח את המודעה הרגילה, אבל זה היה מאוחר מדי. פרטי כרטיס האשראי כבר נמסרו. דויד הניח את השפופרת ונשף בהקלה.  עכשיו, משהתבצעה המטלה ולעניות דעתו – אף בהצלחה, הוא התפנה לחשוב על ארוחת הערב.  הוא חתך כרוביות והכניס לתנור, ותוך כדי זמזם לעצמו קלות "משלמים יותר, מרוויחים יותר", ורגליו טופפו על הרצפה.

הטלפונים לא איחרו לבוא. חלקם קצרים, חלקם ארוכים, רובם מתרשמים מהמיקום הנוח, מהדרישות המסודרות. גברת אחת התוודתה בפני גליה שאינה מחפשת דירה לגור בה, וגם אין לה דייר להציע, אבל כל כך קשה למצוא דייר טוב בימינו, מי כמוה יודעת, אחרי שנפלה לא פעם ולא פעמיים ברשתם של שרלטנים,  שהשאירו אחריהם צ'קים מבוטלים ועשו רעש, כמה רעש, בני בליעל מטונפים. אמרה וניתקה. והיו עוד ניתוקים. והיו מטרידים סדרתיים. והיו סקרנים. והייתה כתבת מהמקומון, ל. ליפשיץ קראה לעצמה בארשת של רצינות, שרצתה לדעת כיצד מתקדמים החיפושים, וגליה הסמיקה מהעבר השני של האפרכסת במין תערובת של הנאה ומבוכה ומלמלה שעדיין לא נמצא דבר, אבל הם אופטימיים.

היא לא הייתה אופטימית כלל. למעשה, אלו היו הימים הפחות אופטימיים בחייה. היצור שגדל בבטנה הפך רעשני יותר מיום ליום והיא לא הצליחה לפענח את

הקודים המוזרים שרקח. עקצוצים קטנים, נהמות, תזוזות, גזים, גירודים  –   מערכת סימנים בשפה אחרת, מפה של עיר זרה, שנדרשה ללכת בעקבותיה באמונה שלמה (בעיוורון?), בלי לכעוס, לפקפק, להתיר רסן. היא חשבה שזה משחק. כמו "מונופול" למבוגרים. העמדת פנים. חיש רגע תהפוך לאם ותניק, תחתל, תאכיל, תגדל. היא חשבה שזה משחק מוצלח מאוד. היא תהתה אם לשתף את דויד במחשבותיה ובמקום זאת השתמשה במונחים כמו "עתיד ילדינו" או "אחריות הורית" ובלילה חלמה על עוּבָּר-רָץ במשחק שחמט שבולע את כל מה שנקרה בדרכו.

מהר מאוד נקבעו ראיונות. דיירים מתחלפים הגיעו בשעות שדויד קבע ("מדי שעה עגולה", הוא החליט וניהל יומן מרשים לרישום הפגישות והותיר סימונים מיוחדים ליד שמו של כל מועמד על פי ההתרשמות משיחת הטלפון עמו: כוכבית העידה כי המועמד נעים ומנומס  ובהחלט מהווה אופציה ראויה; ריבוע רמז שהמועמד עלול להכניס אנרגיה שלילית לבית, אך הדבר טרם הוכרע; משולש פסל את המועמד לחלוטין על הסף , אך העיד גם על אי נעימותו של דויד לבשר לו זאת טרם נפגשו). הם התיישבו על הספה, סיפרו בלהט או באיפוק, בהרחבה או בלקוניות, על מצבם בחיים, על שאיפותיהם, על חסרונותיהם, ואז נכנסו לחדר המיועד בליוויו של דויד ונותרו בו לבדם כמה דקות, מסתובבים, בוחנים, מהרהרים. לפחות, זה מה שהוא חשב שהם עושים. הוא עצמו נהג בזמן הזה לצאת לסלון, להניח את ידו על שערה של גליה ולחייך בחיוך מרושל כמו חושב לעצמו "תראי איך הצלחנו, תראי".

ראיון אחד נחרת בליבה במיוחד והדיר את שנתה והיה האחרון שהשתתפה בו, אף שדויד התעקש שנוכחותה חשובה, שהרי הדייר הוא בשבילה, ומי אם לא היא צריכה לבחור במי שיארח לה חברה בחודשים הקשים הקרובים (היא נזפה בו בלבה על שבחר במילה "קשים" מכל המילים, והכשיל את ניסיונותיה המאומצים לשדר רוגע ושלווה עילאיים, ורמז לה – כך חשה – שחשף אותה במערומיה וידע כמה היא שבירה וחצויה ובז לה על כך. מאותו רגע נטרה לו טינה). זה היה הראיון השביעי, שהיה הקצר מכולם, מאחר שהמרואיינת, אישה שדופה וסגפנית במראה, ענתה לשאלותיו של דויד ב"כן" וב"לא" ונמנעה מלהרחיב. "את נהנית מעבודתך בארכיון הלאומי?" "כן"; "את נוהגת לארח הרבה?" "לא"; "חשובה לך חברה אנושית?" "לא"; "את אוהבת ילדים?" "כן". בשלב זה דויד פזל לעברה של גליה והיא כחכחה בגרונה ופצתה פיה לראשונה ושאלה: "איזה תחביבים יש לך?" ומבטה של האישה טייל בין קירות הבית, לעבר התקרה, נתקע על החלון והתמקד בנוף כמה שניות, ואז נעצר על בטנה של גליה, שכבר הייתה  עגלגלה, והאישה אמרה בלי להסיט את מבטה מהתפיחה:  "בואו נקרא לילד בשמו. אתם אינכם מתאימים לי ואני לא לכם". אספה את תיקה וקמה והלכה. ובגליה חלפה צמרמורת, כמו שמעה את גורלה מוכרז בקול רם על ידי בעלת אוב, והמילים פילחו אותה לרוחבה – מבטן עד גב – משל היו הן-הן הגורל עצמו, שחותך בה ובעוברה (באותן דקות חששה רק לעצמה, ולא לו, והכאב הכמו-פיזי גרם לה לחפש מתחת לחולצתה אחר דימום סמוי, אולי שריטה, ומשלא מצאה דבר נזכרה בו וחשה דקירת אשמה ותהתה אם הרגיש מה שהיא הרגישה, אם ידע, אם הוא נושם, אם הוא שם). דויד חש במצוקתה וייחס אותה לאישה גסת הרוח שבאופן מדאיג הצליחה לעבור את מערכת הסינון שלו ולזכות לכוכבית, ולא למשולש, מה שגרם לו להטיל ספק בכל המנגנון שבנה ולהשקיע בו חשיבה מחודשת. הוא רחץ אותה בחדר האמבטיה והשכיב אותה במיטה, מכסה אותה עד צווארה ומצווה עליה לנוח "למענה ולמען הילד",  אך בראשה היא שמעה רק את המשפט "בואו נקרא לילד בשמו", והוא רעם והדהד בגולגולתה, "בואו נקרא לילד בשמו", "בואו נקרא לו", "הילד ושמו", "נקרא לילד", "בשמו של הילד", "בואו בשמו", "בשמו של הילד", "נקרא, נבוא, לילד", כך הפכה במשפט שוב ושוב וכשאפסו כוחותיה נרדמה.

אחר כך כבר לא התעניינה בדייר, שנדמה שנברא במיוחד בשבילה, ונהגה להסתגר בתוך חדרה בעת הראיונות והסיורים ולצפות בתוכניות סתמיות בטלוויזיה, מגבירה את הווליום כדי להימלט משברי המילים שהחליף דויד עם הדיירים, ושלעתים עוד הצליחו לחמוק לאוזניה: "שכונה בטוחה… שכנים… מבשלת… יפה".

לא היה לה שום רצון בדייר, אך דויד התעקש. גם הרופא חשב שזה "רעיון ראוי בהחלט". מישהו שישגיח עליה בהיעדרו של דויד, שישים לב אם תיפול מסולם (האם דויד שכח שהיא מפחדת מגבהים?) או מכיסא, אם תאבד את שיווי משקלה במדרגות, אם תחוש מועקה, אם תפרוץ שריפה, אם הגז ידלוף, אם התקרה תקרוס, אם תתחולל רעידת אדמה, אם נוכל ידפוק על הדלת, אם התבשיל ישרוף את ידיה – דויד מנה עשרות מקרים טראגיים ולא חדל עד שנכנעה. הוא ציין שגם אי אפשר לסמוך על השכנים המפוקפקים בבניין שבו גרו שיושיטו עזרה, ושבהיריון ראשון יש לנקוט משנה זהירות, בעיקר עם היסטוריה משפחתית כמו שלה. הוא התכוון להפלות התכופות של אמה אך נמנע מלהשתמש במילה "הפלות", והיו גם מילים אחרות, כך היא שמה לב, שבחודשים האחרונים כבר לא העז לומר: "נפילה", "מוות", "ירידה" (פעם עבר לשפה זרה כדי לתאר לה התרחשות מסוכנת שקרתה מול הבית בשעות הצהריים,  ואמר "פנדר בנדר" במקום "תאונה").

כעבור שבועיים דויד חזר הביתה בפנים מוארות ובישר לה שהדייר נמצא. איש מחשבים בן 45, שקול, הגיוני וגרוש, שמתפרנס מ"להחליף רכיבים פגומים בתוך כוננים". וגליה שאלה: "אבל אם הרכיב פגום, איך אפשר להחליף אותו? הוא לא פוגם בכל הכונן?" ודויד הניף ידו בביטול ואמר שהיא "תמימה לחשוב שחלקים קטנים מצליחים להשפיע על חלקים גדולים", ש"זה בדיוק הרעיון של גלובליזציה, הגדול משפיע על הקטן", ומחה פירור סורר מזווית שפתיו.

ההכנות לבואו של הדייר הכניסו את הבית לסחרור. היו מפות לגהץ, מצעים לכבס, כלי בית לקנות. גליה התעסקה בדקדקנות במראהו של הבית, כמו רואה אותו לראשונה, כמו הייתה היא הדייר שרואה את הכתם הצהבהב על הכיור שמסרב לרדת ואת כתמי הרטיבות על תקרת הסלון שהחלו כבר להתקלף. בראשה פירקה את הבית הזה שתמיד נראה לה כגוף שלם לאלפי גורמים קטנים, נלוזים, והתאכזבה מכל אחד מהם. וככל שחשה שלעולם לא תצליח להביא את הבית לידי השלמות שלפתע השתוקקה לה, כך גברה התרגשותה מהדייר. מהאיש הזר שתבשל את ארוחותיו ותטאטא אחר האבק שיותירו נעליו ותלמד את ריחו. ואולי ידברו. על מה ידברו. איך ידברו. האם במחיצתו של דויד ידברו אחרת מאשר בהיעדרו. האם ילמד אותה על עבודתו. האם יאגור "רכיבים פגומים" בחדרו. על פתק קטן שתחבה ביומנה כתבה מונחים שתוכל לשלב בשיחה, דברים שסברה שיעניינו איש כמוהו: "ננו טכנולוגיה", "המאגר הביומטרי", "מאיץ החלקיקים", "קוואזי גבישים". ועל היצור בבטנה כלל לא חשבה. במקום נסתר בראשה ידעה שהוא עדיין שם, ניזון מדמה, יונק ממנה נוזלים ומוצקים ומרוקן אותה טיפין טיפין מאנרגיית היום ומזהותה, אך רעשיו שככו, מגעו אולחש, והיא נהגה בו כבמטען שכבר שכחה שנשאה. חטוטרת קדמית שאינה זוכרת מתי לא הייתה, שאין לה תכלית או ייעוד, מלבד להיות מה שהיא, וגם הנושא אותה הופך אדיש לנוכחותה, ואינו זוכר את הכאב הכרוך בישיבה עם חטוטרת כזו, או בניסיון לקום, ואינו ירא מהכאב הזה ואינו מספר עליו לאחרים.

הדייר הגיע ביום סגרירי במיוחד, בעת שרוחות עזות חבטו בחלונות וחבל כביסה או שניים השתחררו ממקומם, והרחובות התרוקנו אט אט מיושביהם והתכסו בעננה אפורה. היא זיהתה אותו בקלות מחלון המטבח  שהשקיף על השביל המוביל לבניין. הוא פסע לאיטו, שתי מזוודות בידיו, והיה היחיד שפקד את הרחוב באותה שעה. הוא עצר והביט סביב, והוציא מכשיר נייד מכיסו, ואז הרים ראשו שוב, והניח את מזוודותיו והעביר יד בשערו. לרגע היה נראה שהוא הולך לשוב על עקבותיו, שהתחרט, שמזג האוויר שבר את רוחו ואולי דבר אחר, אולי זיכרון רחוק שהתעורר, והיא נבהלה. רצתה לצעוק לו שיבוא, הנה הם פה, מחכים, ערוכים, שלא ילך. בתוך סערת נפשה לא שמה לב שידה לוחצת על בטנה, עד שתגובת נגד הורגשה, מין דקירה, אולי דרכו של הפעוט לבקש שתחדול, הרי גם ככה מרחב המחיה שלו דל וחנוק, והיא עוד לוחצת. בראשה הוא נזף בה לעתים קרובות, היצור טרם זמנו הזה, ברהיטות, באסרטיביות, והיא דיבבה את שפתו הרחוקה כמו שבעלי כלבים היו מדבבים את בעל החיים שלהם, מספרים לעצמם ולאחרים מה הוא אומר, ולפעמים שיחותיה עם העובר (איך תקרא לו? תהתה בשיחתם הראשונה. היילוד? הפעוט? הילד? בני? מחוסר אונים השתדלה לא לנקוב בשם כלשהו בדמיונה) היו נמשכות שעות ארוכות וקמות לחיים משלהן (לעתים היה חוקר אותה אודות יחסיה עם אביו; "את עדיין אוהבת אותו?", שאל פעם; "מתי שכבתם לאחרונה?"; ואז גם העז: "את אוהבת אותי?"), והיא הייתה קוטעת אותן מתי שרצתה.

צלצול אינטרקום חד נשמע, והיא הבחינה שהדייר כבר נעלם משדה ראייתה, ומיהרה לאינטרקום ולחצה על הכפתור ופתחה את הדלת לכדי חרך והצמידה את עינה. דרך המלבן הצר שנפער ראתה צללים חולפים, ידיים מושטות ומתרחקות, כתמי צבע שהתמזגו לבבואותיהם של ילדים קטנים, יחפים, פרועי שיער, קטועי איברים, וביניהם ילדהּ, נטול רגל ועין, מדדה לעברה, מושיט יד, מלחש, צוחק. המראות התערבבו בקול רגליים עולות במדרגות, תיפוף תופים שהתקרב והתגבר והחריש את אוזניה, ועינה עוד דבקה בסדק, מנסה לבקש לעצמה את בנה ואינה מצליחה.

אז הגיח הדייר. הוא פילס לו דרך בתוך נחיל הילדים הגדומים ורמס אותם ברגליו, בהליכתו, עם מזוודתו, מבלי משים. דרך החריץ הוא נראה גבוה יותר, רחב יותר, פתאום חששה שלא יצליח לעבור דרך הדלת, שהתקרה אינה גבוהה מספיק, שהמיטה תהיה צרה. הוא נקש פעמיים על הדלת, אף שוודאי הבחין בעינה המשוטטת דרך הפתח הקטן, והיא, בזהירות, פתחה את הדלת ונעמדה מולו ומלמלה "ברוך הבא", ועוד הספיקה להבחין באפודת המעוינים שלו, ואז זְעקה חמקה מפיו ומזוודתו נשמטה והוא תפס בה בידה ועיניו הביטו באימה בבטנה.

היא ידעה מה ראה. באישוניו של הדייר ראתה את הילד ההוא, קטוע האיברים, מתרחק ממנה וחיוכו נמוג, ואז, רק אז, חשה בכתם הדם שהתפשט ונמרח על שמלתה, וצורתו הייתה צורת אגס או אליפסה (היא ניסתה לנחש), ותהתה כמה זמן הלכה עם הכתם הזה על בטנה, למה לא ידעה, כיצד לא חשה, מדוע רק הדייר צרח את צרחתה.

צעקתו של הדייר פילחה את האוויר ועד מהרה דלתות השכנים נפתחו, טלפונים נעשו, צוות רפואי הוזעק, דויד יצא בבהילות מיום העבודה ותיאם וסידר את החדר הכי טוב במחלקה הכי נוחה, וביקש מהשכנה שהודיעה לו על הנעשה (האם כעת ילמד לסמוך על השכנים, תהתה גליה בתוך כל ההמולה) שתיתן לו להחליף מילה עם הדייר. מה אמר לדייר, חשבה גליה כשנשאו אותה על אלונקה וכיסו את בטנה ואת כתפיה, ופרמדיקית הכניסה עירוי לזרועה. האם ביקש שישגיח עליה? האם האשים אותו בדבר מה? האם אמר בפניו מילים שלא התכוון לומר בפניה, למשל "הלוויה", או "גרידה"? בתהליך מנוסתה (כך הכל הרגיש לה. הנה הם מניסים אותה מהבית, מהילד המת, לתוך אמבולנס, לתוך בית חולים, לתוך חדר לבן) חיפשה בעיניה את הדייר ולא מצאה. הפרמדיקית לחשה לאוזנה שבעלה בדרכו, שבקרוב יגיעו, שהדרך קצרה ועליה לנשום ולנוח ולהשאיר את עיניה פקוחות, והרטיבה את שפתיה וליטפה את שערה.  היא הבטיחה ש"האיש ההוא", כך קראה לדייר, "האיש ההוא נוסע אחרינו", "האיש ההוא יפגוש אותך בבית החולים", "האיש ההוא ביקש למסור לך רפואה שלמה". אז אמרה לגליה: "את תהיי בסדר, אני מבטיחה. הגוף יחזור לעצמו, הגוף יתקן את עצמו", והסתובבה עם גבה, וגליה עצמה את עיניה וראתה איך רגל ועין מתנתקות מבשרה.