מעט עורמה.
וצדקנות? האם יש בו? או שאולי חוש צדק? איזו מבין השתיים, צדקנות או חוש צדק? כי הרי הן שונות כליל זו מזו, האחת מתיימרת להיות, השנייה מתיימרת לשנות, בכל מקרה שתיהן נכשלות.
מה תעדיפי?
לא אעדיף דבר.
ובכל זאת?
אעדיף שידע להתאבל. לא רבים שיודעים לקונן כמו שצריך, מבפנים, בלי דמעות, או בגדי שחורים, האם ידע להתאבל כמו שצריך?
אינני יודעת. מעולם לא נדרש.
אז במותי תבחני אותו, לא יקח יותר מיומיים שלושה. ואז נדע.
ומה אבדוק?
בדקי את עפעפיו, אם הם נופלים מטה או נשארים זקופים. בדקי אם שפתו התחתונה נותרת שמוטה או נמתחת, בדקי את ורידיו, האם הם נחבאים או בולטים.
ומילותיו?
האם יש בו מילים? ארוכות או קצרות?
ממוצעות.
ניחא, מילים אפשר לתקן.
יש היום שמש?
אני אפתח את החלון ונבדוק.
לא, אל תפתחי את החלון. רק ספרי לי אם יש היום שמש.
יש.
אבא הבטיח שהמוות מוקדש רק לימים גשומים.
מהלילה הראשון על מיטת האשפוז לא הפסיקה לחלום. לפעמים עיניה היו פקוחות לגמרי אך היא לא הייתה רואה דבר מלבד קרני לייזר חדות שמפלחות את גופה מבפנים, מבקעות אותו, ממיינות בין איברים ראשיים, איברים משניים, תומכי איברים, איברים שאפשר לוותר עליהם, וסתם קישוטים. ומתוך חלום היתה אוחזת באיבריה ושומרת עליהם, מי יותר מי פחות, ואז בשובה היתה בודקת שכולם עוד שם, מפעפעים, מצפצפים, מבעבעים.
האם שלפוחית השתן שלך תקינה?
נדמה לי שכן.
והמעיים? עובדים יפה?
כמו שעון.
מה שמחבר בין האיברים זו רק האופטימיות הזו שיחד הם יוכלו להגיע להישגים מרשימים. זו עבודת צוות, את מבינה? זה הקרב הגדול ביותר של הקיום.
ואת, האם ויתרת?
לא, איני מותרת. אני נרדמת.
בשעה אחת עשרה בבוקר הרופא היה מגיע לבקר ולדרוש בשלומה והיא היתה מחכה לו בכליון עיניים. וכאשר היה שואל, איך את מרגישה היום, גברת מינוביץ', היתה מותחת את רקותיה ושוטחת בפניו את כל קורות היום שעבר, את איך מישהו צריך להעביר את גברת גורדון מחלקה כי פיפי לא עושים במכנסיים וזיקנה זה לא תירוץ, את איך מר מינוביץ' נתפס בקלקלתו הבוקר כשעישן סיגריה בלי פילטר, הוא רק מחכה שאני אלך, היתה אומרת, ואת איך מינוביץ' הקטנה עוד מעט תביא את המחזר שלה לביקור בחדר האשפוז, הופ, זה ממש היום בארבע אחר הצהריים. והרופא היה מניד בראשו וממלמל, מעניין , מעניין, העיקר שיש שמחה בבית, ורץ לעיסוקים אחרים. כמה חיכתה לביקורים האלו.
שלום.
זה אוריאל (במלעיל).
אוריאל (במלרע) .
לא, אמא, אוריאל (במלעיל).
אההה.
איך את מרגישה?
אין מה לומר, אלו ימים בכלל לא רעים.
מה אוריאל (במלעיל) עושה?
אוריאל מספר סיפורים.
אוריאל מדבר בעצמו?
אני מספר סיפורים.
איזה מין סיפורים?
סיפורים עצובים.
תספר סיפור עליי יום אחד? היה היתה גברת מינוביץ' אחת, מרירה ובלה, האם זה מה שתאמר?
לא, אני אומר היה היתה גברת מינוביץ' אחת, חביבה ואולי קצת שובבה.
שובבה? אולי משובבת נפש. כמו בתי כך יצאתי אני.
ואולי את יצאת קודם?
לא, אצלנו הכל הפוך. גם הלקחים זורמים אחורנית ולכן מפה והלאה כולם הולכים לעשות רק טעויות.
וכשהחשכה כבר נפלה אמרה שרגליה כואבות, שורידיה רקחו כנגדה מזימה והם רק מתרבים, כאלו מין ממזרים חסרי תועלת. והוא הציע לעסות את רגליה, אמר שלפני שסיפר סיפורים, למד את תורת הריפוי במגע, והיא עיקמה את אפה ונתנה לו לגעת בה, עוד לפני שנתתי לו אני לגעת בי, והיא הצטמקה מתחת לכפות ידיו ואז שוב התנפחה והתנשפה, ואמרה לי, מינוביץ' הקטנה, איזה מחזר נדיב מצאת לך.
ויומיים אחר כך געשו השמיים ופיזרו עלטה ורטיבות ותחת המולתם עמדנו אנחנו ונותרנו מאופקים למול קברה של גברת מינוביץ'. קטנה היתה בחייה ועוד יותר קטנה היתה במותה וחברים רבים לא היו לה, רק הרופא והאחות מחדר האשפוז, ומר מינוביץ', ואני והמחזר שלי שכבר הספיק לגעת בה.
ונטפנו את טיפות השמיים ואת טיפות הבכי המאופק ואז אספנו מאדמתה והכנסנו לכיסינו וצעדנו חזרה. ולפתע נגע בי המחזר שלי, השחיל ידו בידי, ומלמל, מינוביץ' הקטנה, לא תהיי לבד, מינוביץ' הקטנה.
וראיתי ששפתו התחתונה מתוחה.
אָמִיגְדָּלָה בָּאָה לְבִקּוּר פַּעַם בְּיוֹמַיִם 