המסע לארץ מונרו

* הטקס פורסם לראשונה במדור התרבות והספרות של עיתון "הארץ", 2.9.2016

מערב אונטריו. מחוז יוּרון. כביש 8, שמחבר בין העיירות הקטנות בחלק הזה של קנדה, זרוע שדות חיטה זהובים, חוות, מנסרות, אסמים ושלטים לא אמינים. אחד מהם מבטיח שבמרחק קצר מכאן נמצא את "וולטר'ס דיינר". אנחנו נוסעים בעקבותיו, חולפים על פני עוד שדות ובקתות מבודדות ולבסוף מוותרים ושבים אחורנית. אף דיינר לא נראה באופק.

עד מהרה ברור לנו שאנחנו נוסעים ב"ארץ מונרו", כפי שמעריציה של הסופרת הקנדית זוכת פרס נובל אליס מונרו נוהגים לכנות אותה. רבים מהם מגיעים לאזור הזה כדי לספוג את האווירה שמונרו יוצרת בספריה. חלק מהם מרחיקים עד לווינגהאם, עיירת הולדתה, מבקרים בגן הספרותי שנחנך ב־2002 על שמה או במוזיאון שסוקר את פועלה הספרותי. אחרים יוצאים לסיור בעקבות מונרו, שכולל ביקור בבית הספר שבו למדה בילדותה, צפייה מקרוב בבמה שעליה שרה בגיל 10 במסגרת הופעה בית־ספרית וגיחה לחנות המכולת בעיירה שאותה נהגה לפקוד כילדה.

ב"ארץ מונרו" הבתים הם בתי רעפים או לבֵנים, המרחבים עצומים, האנשים אדיבים, להוטים לעזור. העיירות קטנות, דומות זו לזו, אך נבדלות, שומרות על פרטיות תושביהן ומצהירות בגאווה: We are a Community. רובן כלל לא מסומנות על המפה. הרחוב הראשי בעיירה מרכז בשורה בית קפה, חנות מזכרות, סניף בנק וכנסייה, הצבאים משוטטים חופשיים בשדות, החיים מתנהלים בעצלתיים. כמו בסיפוריה של מונרו, משהו אפל בוודאי רוחש מתחת לפני השטח, אך על רקע הנוף הפסטורלי, ייקח זמן עד שתבחין בו.

ואולי מה שמאפיין את העיירות הללו יותר מכל הוא חיי הנצח שלהן. היכולת להשתנות ולקפוא על שמריהן בעת ובעונה אחת. או כפי שמונרו כבר ניסחה את זה: "הבתים האלה מעבר לרחוב ניצבו שם מולה 40 שנה, והיא הניחה שעוד הרבה קודם לכן, הם בטח היו מוכרים לה קלושות כי העיירה הזאת הייתה עבורה 'עיירה' כבר בילדותה, ותכופות היא נסעה ברחוב הזה עם המשפחה שלה, כשבאו מהכפר בדרכם לקשור את הסוס בסככה שליד הכנסייה המתודיסטית. אבל אם כל הבתים האלה ייהרסו, ומשוכות השיחים והגפנים וחלקות הירקות ועצי התפוחים ומה לא יימחו, ומרכז קניות יוקם במקומם, היא לא תפנה את גבה… היא תהיה מוכנה להביט בכל דבר; אם יפה או מכוער זה כבר לא משנה, כי בכל דבר יש משהו לגלות" (מתוך "מרקש", "משהו שרציתי לספר לך", 2015)

***

ההתחקות שלי אחר עקבותיה של מונרו מתחילה הרבה לפני היציאה מטורונטו מערבה באותו בוקר שמשי. שיטוט קצר ברחבי האינטרנט, כמה חודשים לפני ההגעה לקנדה, מגלה כי מונרו חיה עד 2013 יחד עם בעלה השני גרי פרמלין בעיירה הנידחת קלינטון. החל
מ־2013, עם פטירתו של פרמלין, אבדו עקבותיה בזירה הווירטואלית. האם המשיכה להתגורר בקלינטון, שם חיה במשך עשרות שנים לפני כן? האם עברה לטורונטו? האם היא חיה כעת עם אחת מבנותיה? האם היא מאושפזת במוסד סיעודי כלשהי בשל גילה המתקדם, 85, או בשל מחלה? הרי באוקטובר 2013 פורסם כי היא לא תגיע לשטוקהולם על מנת לקבל את פרס נובל לספרות בשל בעיות בריאות, וב־2009 היא חשפה כי היא עוברת טיפולים בשל מחלת הסרטן.

אני מנסה לחפש כל שביב של מידע ברשת על מנת לפוגג את המסתורין שאופף את מונרו. הקלדת השאלה "איך ליצור קשר עם אליס מונרו" מעלה את כתובות המייל של הסוכן הלונדוני וההוצאה לאור שלה. אני כותבת להם שאני מגיעה לקנדה בקיץ ואשמח להיפגש עמה לזמן קצר כדי להביע את הערכתי, נו סטרינגס אטאצ'ד. אני מנומסת, קורקטית ומנסה לשוות לעצמי חזות אינטליגנטית. הם לא עונים. אני ממשיכה לשלוח מיילים גם בימים ובחודשים הבאים. אני שולחת עשרות כאלו ומדי פעם משנה את הנוסח כדי לשמור על רעננות. המיילים הללו מעולם לא חוזרים אליי עם הודעת שגיאה, כך שאני מניחה שמישהו קורא אותם, מתעלם ומוחק.

בעת הנחיתה בקנדה הפגישה עם מונרו נראית בלתי אפשרית. אבל לפני ההתפנות לאתגר הזה יש אתגרים אחרים לצלוח. הרי הרוקי למשל. שם, בין אגמי הטורקיז, הפסגות המושלגות והמפלים המרהיבים, "ארץ מונרו" נראית רחוקה יותר מאי פעם. לא על הנוף הזה  היא כותבת, כי אם על אותן עיירות שכוחות אל, תחנות רכבת שוממות, נהרות קטנים מלאי דגי טרוטה, שבילי עפר צדדיים. גם לאחר הטיול בשמורות הטבע שנחשבות למרשימות בעולם – באנף, ג'אספר, יוהו, קוטני ו־ווטרטון – נדמה שהביקור בקנדה לא יהיה שלם בלי הגעה למחוזותיה של מונרו. קלינטון, וכל מה שתביא עמה, אינם מרפים.

***

אנו יוצאים לדרך מצוידים במפה חלקית בלבד ומקווים שהיא תאר לנו פנים. גואלף. מיסיסוגה. קיצ'נר. המילטון. גודריץ'. אגם יורון. כביש 401. כביש 7. השמות בשלטים מוכרים. התחושה שכבר היינו פה, בדרך זו או אחרת, הולכת ומתחדדת. בתוך זמן קצר הנוף העירוני של טורונטו מתחלף במישורים כבירים. סככות, ארובות, טחנות רוח, טרקטורים. שלוש וחצי שעות חולפות מרגע היציאה מטורונטו ועד להופעתו של השלט המיוחל המעיד על הכניסה לעיירה קלינטון. "קלינטון. אוכלוסייה: 3,200 איש", נכתב בו בפשטות (על כך כתבה מונרו עצמה באחד מסיפוריה: "היימן. אז כך הוא באמת נקרא, לא צחוק. אוכלוסייה: 1,553. מדוע טרחו לציין את כל ה־3? כל נשמה נחשבת" (מתוך "אל מול האגם", "חיים יקרים", 2013).

הבתים בעיירה לבנים או אפורים, נטולי סממני זיהוי או שמות משפחה, לעתים אפילו מספרים. אנו שואלים בחנות הספרים המקומית אם "יש להם ספרים של אליס מונרו", והמוכרת, מעט מסויגת, עונה שלרוב יש להם ספרים חתומים על ידה, אך אלה כבר אזלו. כאשר אני שואלת אם זה נכון שאליס מונרו גרה בעבר בעיר, היא עונה ש"זה נכון, בהחלט, היא עדיין גרה כאן", אך כאשר אני מציינת ש"הגענו לכאן כדי לחפש את אליס מונרו", צל חולף על פניה והיא אומרת: "אני ממש לא הולכת לספר לך איפה היא גרה. היא מאוד מגנה על פרטיותה" וניכר שלא ניתן לשנות את דעתה. "זה ממש כאב, לדעת את שמות המקומות האלה, מקומות שהייתה יכולה לטוס אליהם. מקומות שבהם הייתה יכולה לשוטט כה וכה ברחובות, לתכנן איך ללכוד מבטים… אבל היא לא הייתה משוגעת עד כדי כך. אסור לה להיות משוגעת עד כדי כך" (מתוך "שתיקה", "בריחה", 2008)

אנו עוזבים את החנות שפופים. הולכת ומתבהרת ההכרה שהדרך למונרו לא צפויה לזרום על מי מנוחות. שהיא כה קרובה ועדיין, בעטיו של צירוף נסיבות לא ממוזל, עלולה לחמוק מבין ידינו. אנחנו פונים למרכז המבקרים המקומי השומם בתקווה שישפוך אור על מקום הימצאה של מונרו. שם, אישה בשנות ה־50 לחייה, שנראה שאנו התיירים הראשונים שנתקלה בהם בשנה האחרונה, מעידה שהיא "לא כל כך יודעת אם אליס מונרו גרה כאן", ואולי בכלל מוטב לנו לנסוע לווינגהאם, 35 קילומטרים מכאן, ואולי גם נרצה לחתום בספר המבקרים. אנו ממשיכים בדרכנו ועל ספסל ברחוב מחשבים את צעדינו הבאים. החום כבד. זו שעת צהריים, ורחובות קלינטון הולכים ומתרוקנים. אישה עם כלב יוצאת מביתה ומציעה את עזרתה. "אנו מחפשים את אליס מונרו", אני אומרת, מקצרת את תיאור מעשינו פה למינימום ההכרחי. למרבה ההפתעה, היא נכונה לעזור ומפנה אותנו לחלק אחר של העיירה. בדרך לשם אנו חולפים על פני ספריית קלינטון, היכל גדול ממדים שנבנה בשנת 1900, ועל פני בית העירייה של העיירה. בחנות מזכרות אנחנו מקבלים מידע נוסף ומדויק יותר מבעלת החנות: "תמשיכו ישר על רחוב מספר 4, תחלפו על פני כנסיית הרטלנד וסניף של RBC, ותראו בית לבנים לבן. שם היא גרה". אנחנו כל כך נרגשים מהבשורה עד שאנחנו קונים בחנות מתנות בשווי 80 דולר קנדי. אלא שהשמחה מוקדמת. מהבית שאותו תיארה בעלת החנות יוצאת אישה צעירה שמודה שאינה יודעת כלל מי זו אליס מונרו, והיא גם יכולה לומר בוודאות שזו "לא זו שגרה מימיני ולא זו שגרה משמאלי". בדיקה בספר טלפונים מקומי שבעל קיוסק סמוך משאיל לנו מגלה כי אליס מונרו כלל אינה רשומה.

האנשים ברחובות הולכים ואוזלים, וזה הופך להיות נדיר יותר למצוא אותם. צבע שעובד בגינה באזור מגחך לשאלתנו. "אליס מונרו גרה בקוטג' לבן ברחוב דנלופ. צבעתי לה את הבית לפני כמה שנים. אבל לא ראיתי אותה מאז. אין לכם מה לנסות, היא בכלל לא עונה לדלת ולא יוצאת מהבית. היא לא אוהבת שאנשים באים, היא מעדיפה להיות לבד".

הדרך לרחוב דנלופ אורכת כרבע שעה. הרחוב מוצל, רחב וארוך, משתרע בשולי העיירה ומאחוריו חורשה עבותה. הבתים ברובם דו־קומתיים, מסודרים בשורה ישרה, מוקפי מדשאות רחבות, חלקם בעלי מוסך צמוד, לאחד מהם יש אפילו סירת קאנו שחונה בחצר. "הם שכרו בית בקצה העיירה. ממש מעבר לחצר האחורית שלהם השתרעה ארץ פרא לא נושבת, ערב רב של גבעות סלעיות ומדרונות גרניט, שטחי בוצה נטועי ארזים, אגמים קטנים ויערות צפצפה, עצי אדר טמרק ואשוחית. הארי אהב את זה. הוא אמר שהם עשויים להתעורר בוקר אחד ולראות אייל קורא בחצר האחורית שלהם" (מתוך "עוונות", "בריחה", 2008)

איש שיוצא מאחד הבתים מפטיר שלדעתו אליס מונרו כבר לא גרה פה כמה שנים, ואחר, מרחוב סמוך, כלל אינו מכיר את שמה. אנו מתיישבים אובדי עצות על חלקת דשא קטנה, מכינים עצמנו בזהירות לאפשרות של שיבה הביתה בידיים ריקות. אדם שמשקה את גינתו מספר שאליס מונרו אכן גרה ברחוב, "לפני שלט העצור הראשון", ונותן תיאור מעורפל של הבית, כקודמיו, ואנו מתמלאים תקווה מהולה בחשש שגם הפעם נכונה לנו אכזבה.

מכוח האינרציה אנו ממשיכים, ספקנים, עד שאישה שמנקה את החלונות באחד הבתים מושכת את תשומת לבנו. אנו בוהים בה, היא מנופפת לשלום חזרה, ומיכאל, שעומד לצדי, מסמן לה בידיו שתיאות לצאת החוצה ולסייע לנו. היא יורדת מהסולם ומגיחה מפתח הבית, ולמשמע המשפט השחוק לעייפה "אנחנו מחפשים את אליס מונרו", ניכרת על פניה הכרה. באיטיות – כמי שממתיק סוד אך רוצה לחשוף אותו בו זמנית – היא לואטת: "כן, היא גרה פה. היא לא פה כרגע, אבל היא בהחלט גרה פה".

מתברר שהאישה שעומדת מולנו, ניקי שמה, בשנות ה־50 לחייה, תושבת העיירה גודריץ' שלשפת אגם יורון, גרה עם מונרו בחודשים האחרונים במסגרת רוטציה שעורכים חבריה על מנת לארח לה חברה. היא נפעמת מהדרך הארוכה שעשינו וסופקת את כפיה שוב ושוב ואומרת: "אני פשוט לא מאמינה, פשוט לא מאמינה". הלומי התרגשות, בדקות הבאות אנו עומדים על המדשאה מול ביתה של מונרו ודולים כל פרט אפשרי עליה בטרם השיחה תסתיים, וניקי תיעלם כלעומת שבאה. אנחנו למדים שמונרו נמצאת ברגעים אלה בביקור אצל חברים ושהיא צפויה לחזור בארבע וחצי אחר הצהריים. שמצבה הבריאותי טוב. שבימות החורף הקרים היא וניקי מפלסות את השלג בכניסה לבית ויוצאות יחד להליכה. שהיא כבר לא כותבת, כפי שהצהירה, אבל ממשיכה לרקום בראשה סיפורים כל הזמן. שהחיים לצדה מרתקים. "היא לא באמת זקוקה לנו", ניקי מבהירה, "אבל אנחנו כאן בשבילה". ואז היא גם מספרת שמונרו מתעייפת מהר בשל גילה, אבל שהיא מוכנה לנסות לארגן לנו פגישה קצרה.

שעתיים לאחר מכן אנו חונים במכונית אדומה מתחת לעץ שמצל על המדרכה, מול ביתה של מונרו, ומחכים. התוכנית שסוכמה הייתה ברורה: בין אם מונרו תסכים להיפגש עמנו ובין אם לאו, ניקי תצא אלינו עם הבשורה. לא חולפות חמש דקות וניקי מופיעה, וכמה מטרים אחריה הולכת מונרו, מנופפת לנו בהתלהבות. היא חיונית ונרגשת, ואינה דומה כלל לתדמית שיצרו לה בעיירה ומחוצה לה.

אחר כך קורים הדברים ההכרחיים: מילות הערכה, תמונות, ספר חתום ושתיקה שנובעת מגודש הרגע. וישנן גם המילים של מונרו, שמספרת עם דמעה בזווית עינה ש"אנשים אף פעם לא באים ממרחק רב כל כך"; שנזכרת בפרסום הראשון בשנות ה־20 לחייה; שמתארת כיצד מאז שהפסיקה לכתוב היא חשה שיצירתה נשכחה, ובאותה נשימה מודה ש"כל החיים חיפשתי אחר רגע פנוי לכתוב ועכשיו, בגילי, רציתי להרגיש נורמלית, כמו כולם, בלי לרדוף אחרי הכתיבה כל הזמן"; שמתארת את הזכייה בנובל כ"נחמדה מאוד"; ושחותמת את המפגש במשפט: "אני מקווה שלא אכזבתי אתכם בכך שאני אדם רגיל כל כך".

אנחנו חוזרים לאוטו בשתיקה, חיוך קטן, מאופק, על שפתותינו, ותנועותינו קלות, מהורהרות. קלינטון נותרת מאחור, הדרך לטורונטו מתנהלת בדממה. מדי פעם נאמרות מילה או שתיים, אבל הרגע דורש הצהרות והכרזות שאינן בנמצא. גם את זה היטיבה מונרו לתאר בכותבה: "זה מסר; אני באמת מאמינה; אבל אני לא יודעת איך להעביר אותו הלאה" (מתוך "הספרדייה", "משהו שרציתי לספר לך", 2015).

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “המסע לארץ מונרו

  1. טקסט נפלא. נראה לי שמעטים קראו אותו נכון, כלומר הבינו את הלך-הרוח והדגש האמיתי שלו. לפחות נדמה לי שהבנתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s