שירה מט

הוריי נפגשו באוניברסיטה בזמנים אחרים מאלו, איני יודעת אילו זמנים אלו היו, רק שהיו אחרים בתחושה שהשאירו בלבבות שחיו אותם. היו נפגשים בקפה הפינתי, ממש ליד השער הראשי, כשהיא עוד חטאה בלימודי שירה והוא היה מבוגר ממנה וכבר למד דבר או שניים בחייו ושירה לא עניינה אותו, גם לא תהילה, רק חיפוש עצמי. היה מרצה בחוג לארכיאולוגיה, סטודנט לתואר שני, אבל מבריק, היו אומרים עליו, ממזר מבריק היה, וגם היא היתה מבריקה בפני עצמה, אבל מבריקה מָט, אם אני יכולה להשתמש במושג מהעולם שלי, מָט היתה, משאירה את קרינתה להאכל מבפנים ולא נותנת לה לצאת החוצה. שָרְפָה עצמה במקום לשרוף אחרים. כך היתה.

ונפגשו פעם או פעמיים בשבוע, בהתחלה, בהפסקות שלה בין רביקוביץ' לחלפי, היתה רצה אליו במכנסיים מוגבהים, גזרה דקיקה, שיער אסוף, והוא היה קורא עיתון ולא מרים פניו כשהתיישבה, תמיד היתה צריכה לומר את המילה הראשונה. היתה כועסת, אולי תגיד שלום, ומתוך המוסף הכלכלי, היה אומר, שלום, ושואל, מה נתנה לך השירה הבוקר, נתנה פרנסה או אהבה, משפחה או ילדים, והיא היתה רוטנת, אל תלהג על דברים שאינך מבין בהם, והוא היה סוגר את העיתון ומביט בה וחושב, כמה היא מוזרה. כן, מוזרה היתה. לא באישיותה רק אני מדברת, אלא גם במראָהּ. עיניה גדולות, פיה קטן, אפה רחב וארוך, וסנטרה מחודד, מתפרץ קדימה מתוך פניה, כמו רצה להינתק ממנה וללכת לפניה ולשמור לה את הדרך, ולא יכל. והיתה מתבוננת כל הזמן, בכל מי שהלך בסביבתה, גם בו, והיו מעירים לה על כך פעמים רבות, על מה את מסתכלת, או בשפה חזירית, מה, מה את רוצה, ואז היתה מזיזה את עיניה, בלי תשובה של ממש, וכעבור רגע היתה מחזירה. היתה עוזרת לו לשייף אבנים שמצא, שאסף, חשבה שתרכוש כך את ליבו, דרך אבניו, אך אבניו היו אהבתו הראשונה, גם לב של אבן חשבה שהיה לו, ואבנים בכליות עוד יהיו לו, ועוד שעשועי מילים שהיתה מטיחה בו בזמנים של ריב, עד שהיה מתקפל כי מעולם לא יכל ללשונָהּ. נו, היא למדה שירה.

ולקחה אותו להוריה ערב צונן אחד והם הכינו לו ארוחה והשקו אותו והכינו לו מגבת שיתרחץ בה והושיבו אותו על הכסא של אביה שאף אחד עוד לא ישב בו מלבדו, ודיברו איתו על פוליטיקה והסכימו לשמוע דֵעותיו, אפילו שהיו שונות לגמרי מדֵעותיהם, והקשיבו לו עד הסוף, ובירכו אותו על הידע הפוליטי שהראה ולחצו את ידו כשהלך וסגרו אחריו את הדלת בְּרוֹך ואז אמרו לה שתמצא לה בחור אחר. ולא היה זה הקרע הראשון שנקרע בינה לבין הוריה, אבל היה זה קרע גדול, וכבר לא יכלה לדבר איתם, גם לא על דברים שבענייני היומיום, והיו מזַמְנים לה בחורים הביתה, היו קוראים לה לצאת לסלון, להגיד שלום, לומר מילה, והיא נועלת עצמה בחדר ועושה להם בושות, כן, קצת מוזרה היתה. ואיתו המשיכה להפגש אבל פגישותיהם לא היו תכופות כמו פעם, והוא אפילו היה כן איתה והסביר שאין לו ראש לבעיות, כן, כך אמר לה, אין לי ראש לבעיות, והיא תמיד זכרה איך עמדו על חלקת הדשא הקטנה שמלפני הפקולטה במין יום חם כזה, והוא אמר לה מילים כאלו, והיא לא הצליחה לזוז, ורק שמעה את גולדברג צועקת מתוכה, כאחד הדשאים, כאחד האדם, ולא ידעה איך לומר.

אחר כך היתה מוצאת לה דרכי עיקוף באוניברסיטה כדי לא להתקל בו וגם אז האוניברסיטה היתה גדולה והשבילים בה היו רבים והיתה הולכת בהם לאיבוד, גם אחרי שנה של לימודיה, ורק לחוג לארכיאולוגיה כבר לא הגיעה, לא במקרה ולא שלא במקרה. והיה בחור נעים הליכות שהיה קורא לה משיריו של פן, היה הבחור היחיד בכיתה, וחיזר אחרי כל הבנות, ובסוף גם הגיע אליה, ואמר לה שלום כשנפגשו ולפעמים סחב לה את התיק והיה מדבר איתה בגינונים, היה קורא לה חמדתי או מעוז נפשי והיא פורצת בצחוק רם ואז מַרצינה ואומרת שאינה אוהבת שמדברים ככה, שאיתה אין מדברים ככה, ושלא יתן לשירה לעלות לו לראש, כי מה נתנה לו השירה הבוקר, נתנה פרנסה וילדים, נתנה אהבה או משפחה, והוא היה מרצין ומסכים, לא היה דעתן גדול. והיא באמת היתה קצת מוזרה. וגם אותו הביאה להוריה, וגם אותו הם קיבלו יפה, פרשו לכבודו מפה לבנה, פתחו בקבוק יין, ואמה כיבדה אותו בדברי מְתִיקָה מהערבי ביפו, ואביה האזין עימו לדיווחים מהמשחק בטרנזיסטור, ואחר כך ליוו אותו עד אחרי המרפסת, ונופפו לו לשלום, וסגרו אחריו את הדלת בְּרוֹך ואמרו לה שתמצא לה בחור אחר. ובשנה האחרונה ללימודיה כבר שיחררה את המושכות, אם אפשר אוסיף שהיתה כבר קצת עגומה, והיתה שותה הרבה קפה, גם בקפה הפינתי, וסועדת איפה שחפצה, בין אם היה קרוב לחוג לארכיאולוגיה ובין אם רחוק, לא ממש ראתה מימינה ומשמאלה, רק שירים כתבה כל הזמן, אחוזת דיבוק, ושימבורסקה היתה צועקת מתוכה, מה תועלת יש לעולם משני בני אדם, שאינם רואים את העולם, ולא ידעה איך לומר.

וזכתה כבר לתהודה באוניברסיטה אבל גם מחוצה לה, היו קוראים משיריה ומדפיסים משיריה ויום אחד אפילו פורסמה הודעה בעיתון, ידיעה קטנה בעמוד האחרון, ונכתב שסוגרים את החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה כי לא מרוויחים ממנו כסף ומה לאבנים מול תרבות, מול ספרות, מול שירה, ככה אמר המנוול שכתב את הידיעה, ואז גם סיפר על בוגרים מצטיינים של האוניברסיטה, אולי כדי להמתיק את הגלולה, והזכיר את שמה. ולא ידעה אם לשמוח, ונעצב ליבה, כי לאן ילכו, הוא ואבניו, לה יש את השירה, אבל מה יש לו, אין אהבה ומשפחה וילדים ועכשיו גם לא פרנסה. ויצאה לחפש אותו ומצאה אותו וגם בחתונה עשה לה בעיות, הוא, שלא היה לו ראש לבעיות, וגם שנא את שירתה עד יומה האחרון, וגם מילא לה את הבית באבנים ואז במטבעות ובכדים, ותמיד צריכה היתה לומר לו את המילה הראשונה, ושמעה לא פעם את בז'רנו צועקת מתוכה, בדמיוני אני הולכת, בדמיוני אני בשמלה לבנה, בדמיוני אני יחפה וצוחקת, מישהו רוצה לבוא אחריי, ולא ידעה איך לומר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s