הנסיעה

אנחנו לוקחים חדר במלון קנגסהאר, קרוב למרכז קטמנדו. השעה מאוחרת ונפאלי קטן מידות תולש את מזוודותינו מידינו וממהר לקחת אותן במעלה המדרגות. דורון מביט בי ואז במטען המתרחק ושוב בי, ואני יכולה לראות אגלי זיעה נקווים במרכז מצחו. בספרי ההדרכה כתבו שנפאל היא "פנינה תיירותית בוהקת", "גן עדן לטיילים", ואחד הספרים שבתיה נתנה לדורון אפילו הבטיח ש"בנפאל תחוו את ירח הדבש שמעולם לא היה לכם", אבל פה, בסמטה הצרה והמצחינה המובילה לפתח המלון, המילים נשמעות כמו זמזום בשפה אחרת, חסרת פשר. גם מילותיה של בתיה עתידות להישכח בשעות שאחר כך: "תטיילו הרבה. תחזיקו ידיים גם כשלא יתחשק לכם. תכירו אחד לשני דברים חדשים. תכתבו יומן נפרד ויומן משותף: מה עשיתם מהבוקר עד הערב. האם כעסתם אחד על השני. האם שימחתם אחד את השני. מה תוכלו לשפר ביום הבא. תעשו מאמץ גופני ביחד (היא ממליצה על טרק הפון היל שאורכו חמישה ימים אבל יש גם מסלולים קצרים יותר. היא מפנה אותנו לסוכנות טיולים מקומית), תחלקו את המשימות במסלול. אתה (היא פונה לדורון) תנווט, את (היא מביטה בי) תקבעי את הפסקות המים והאוכל, אתה תצלם, את תקבעי איפה ישנים בלילה. הכי חשוב", היא מדגישה, "זה שתנועו ביחד ושתשאירו את כל ההרגלים שלכם מאחור", ודורון כותב בדייקנות על גבי הדף ומהנהן נמרצות. אז היא גם מבקשת שדורון יתקשר פעם ביום בשביל לספר לה מה קורה, בכל זאת הוא המאומן שלה ולא אני, ורוכנת קדימה כדי לאסוף את הצ'ק האחרון לפני הטיול. היא בטוחה שנצליח.

בקבלה אנחנו מקבלים את המפתחות לחדר בקומה הראשונה. הפקיד מזדהה כסוראיה, מחייך חיוך רחב ובאנגלית רצוצה מדבר בשבחו של החדר, "ביוטיפול רום, ורי ורי נייס קלין", ודורון לוחץ את ידי, אני סופרת שזו הפעם הראשונה מאז שירדנו מהטיסה, ולוחש באוזני שאנשים פה הרבה יותר נחמדים ממה שהוא דמיין. סוראיה מספר שלפעמים יש הפסקות חשמל יזומות של הממשלה, ושלעיתים רחוקות קווי הטלפון קורסים. באור העמום שבוקע מהמנורה שעל השולחן, אני רואה את שפתיו זזות. אני חושבת על דורון ועליי יושבים באפלה, לאורו של נר, מסתכלים בשתיקה זה בזה ומחכים לשובו של האור, ואז מרגישה את מרפקו של דורון ננעץ בעצמותיי. "רחל". "רחל, הוא מדבר איתך". שפתיו של סוראיה כבר אינן נעות, וחור קטן נפער ביניהן במין ציפייה. "הוא שואל אם תרצי לעשות טיפול יופי. לאמא שלו יש מכון פה ליד", דורון אומר. וסוראיה מוסיף, "ללקוחות שלנו יש 30 אחוז הנחה".

הלילה הראשון אינו דומה לאף לילה שחוויתי בחיי. מוזיקה מסורתית חזקה בוקעת מהמסעדה ממול, ועדיין אני מצליחה לשמוע את נשימותיו הקצובות של דורון, שאינו מתהפך כלל. שעה קודם לכן, הוא נכנס לחדר, משך אותי בידו, הביט בקירות הדהויים, שלף את כלי הגילוח מתיקו ונכנס לחדר האמבטיה. "יפה פה, לא?" הוא צעק מבפנים, ואני ניסיתי ללכוד נחיל של נמלים שטיפס במעלה המיטה.

דורון נאלם ברגע שהניח את ראשו על הכר. אני מחכה שישקע בשנתו, נושפת רכות על פניו ואז מתרוממת ונכנסת לחדר האמבטיה. במטליות לחות אני מנגבת את המראה המתנדנדת התלויה מעל הכיור, ואת האסלה, ואת זגוגיות החלון המאובקות. על הרצפה אני שופכת מים עם סבון כלים וגורפת עם יעה חבוט שמצאתי באחד הארונות. את הכריות והשמיכות אני מנערת במרפסת, מתוך החדר נשמעת אנקה קלה, ואז חרחור ושוב דממה. אני מוצאת מטאטא במסדרון החשוך, ומנקה איתו בפינות החדר ומתחת למיטה, ומסירה בעזרתו את קורי העכביש שנטוו על תקרת חדר האמבטיה. את השטיח אני מאווררת על אדן החלון, ואז שומעת קול של טפיפות רגליים מתרחקות מהמסדרון, מציצה החוצה ומבחינה בצללית מתרחקת. אני שבה לחדר, את המטליות זורקת בפח הזבל, נשכבת לצידו של דורון, ומתכסה בשמיכה. המוזיקה דעכה, נשימותיו של דורון התגברו. עד הבוקר איני ישנה.

בבוקר סוראיה עומד מעל מיטתי. "בוקר טוב רהל, בעלך ביקש מגבות". הוא מניח את המגבות על השידה ונשאר לעמוד.  אני מתבוננת סביבי ורואה שאור השמש שוטף את הרהיטים, הצד של דורון במיטה ריק, ופח הזבל רוקן. מהמסדרון אני שומעת שברי משפטים. "צריך ללכת להחליף דולרים", "עיר מאוד צבעונית", "רחל ישנה… להעיר אותה… בסדר". סוראיה מעביר את מבטו מהמסדרון אליי ומחייך חיוך דק. "דורון אוהב לדבר בטלפון", הוא אומר, "ככה זה אתם המערביים", ואז מביט בי כמחכה לאישור כלשהו. אני מניעה את ראשי בתנועה אלכסונית. הוא מהנהן, מסתובב ללכת וביציאה מהחדר נעצר ובטון מבויש אומר, "יש חומרי ניקוי בקבלה".

דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. היא המליצה לנסוע לתאילנד, כי תאילנד היא ארץ זוגית, ארץ שטובה לשיקום מערכות יחסים. "מה זאת אומרת?" ני יורה לעבר דורון, והוא מסביר לי שלפי תורת הקואוצ'ינג  יש ארצות שטובות להישרדות, יש ארצות שטובות לבניית אופי, יש ארצות שטובות להתגברות על דיכאון ויש ארצות למערכות יחסים. זה עניין שמוכיח את עצמו, הכל מגובה בסטטיסטיקות, לבתיה יש מפה במשרד עם החלוקה ואני יכולה לבוא ולראות. אחרי יומיים דורון מציע את הודו. הוא חושב שהוא הגיע לשלב שבו הוא צריך למרוד בבתיה, להמרות את פיה, שזה שלב טוב וחיובי, ואני אומרת לו שגם אנחנו הגענו לשלב הזה, ומתעקשת על נפאל ואיני מרפה. "אל תתחכמי", הוא מטיח בי ומתקשר לבתיה כדי לספר לה כיצד הגבתי. "בתיה מבקשת להיפגש איתך", הוא מודיע לי שבוע אחרי כן, ומגחך, "היא בדרך כלל לא נפגשת עם הנשים של המאומנים שלה, אבל היא הרגישה שמדובר במקרה יוצא דופן". בפגישה שתינו ישובות זו מול זו ופוכרות את אצבעותינו. "אז החלטתם לנסוע לנפאל", היא אומרת. "כן", אני משיבה. "אני מבינה שיש לך הסתייגויות מהטיפול של דורון", היא אומרת. "אני תומכת בו במה שיבחר", אני משיבה. "ובכל זאת, דורון מדווח שחל ריחוק מסוים ביניכם מאז הטיפול ובכלל", היא אומרת. "מסוים", קולי רועד ועיניי מחפשות בחלל נקודת אחיזה.

דורון מספר לבתיה שאנחנו נהנים. שהשירות אדיב, שהחדר נקי, שרחל משתפת פעולה. אני יושבת מול הטלוויזיה שבחדר, ושומעת בחצי אוזן שהוא שואל אותה אם כדאי להישאר בעיר הגדולה או לנסוע לכפרים הקטנים, ואז מהמהם מספר פעמים. השיחה מתנתקת, דורון צועק לתוך המכשיר, "הלו, הלו, הלו, את שומעת אותי", ואז אני שומעת את צעדיו המתרחקים ואת קולו הגווע במרחק, "אקסקיוז מי, קן יו פליז…"

על השידה, מעל ערימת המגבות, אני מבחינה בכרטיס קטן וצבעוני.  "יו אר א ביוטיפול וומן", זועקת הכותרת באנגלית על גבי הכרטיס, ומתחתיה כתובת בנפאלית, מספר טלפון, והבטחה ל30 אחוזי הנחה. אני מכניסה את הכרטיס לכיס, מתקרבת לחלון ומסיטה את הווילון. קטמנדו גדולה, צפופה, בתיה נמוכים ואפורים, בליל צליליה מרעיש באוזניי – ריקשות ורוכלים ומוזיקה וטרקטורים וצעקות ילדים. ממרחק, בצורתה, היא נראית כמו חזה של אישה, אך כזה שהינו קצת נפול, מדולדל. אני עוברת באצבעי על גבי הזכוכית, סביב קווי המתאר. "יו אר א ביוטיפול וומן", אני לוחשת.

דורון חוזר לחדר בשאט נפש. "השיחה עם בתיה התנתקה", הוא מודיע לי. "דיברתי עם סוראיה מהקבלה, והוא אומר שהקווים קרסו". אני מושכת בכתפיי והוא מתעקש, "אין לך מה להגיד? זה נשמע לך הגיוני?" "זה המצב בנפאל, אנשים חיים ככה כל הזמן", אני משיבה, ודורון מתקרב לחלון ומסנן, "זו בטח לא פריז". "בוא נכתוב את היומן המשותף שבתיה אמרה לנו", אני מציעה, ודורון מביט בי במבט מפוזר, ואז מתרצה, "כן, בואי נעשה את זה". אנחנו מתיישבים זה מול זה ומציעים התחלות, "הגענו בלילה אחרי עיכוב בטיסה", "לא, לא, תמחקי את העיכוב בטיסה, זה לא מהותי", דורון אומר, "הגענו ב… הגענו לתוך הלילה… הגענו לקטמנדו ביום שני בלילה… הגענו בדמדומי יום שני…" בשעה החולפת אנחנו מצליחים להסכים על שלושה משפטים ברורים, עם נושא ונשוא וקשר של סיבה ותוצאה, ודורון מחייך ומוציא סיגריה ורוכן קדימה בשביל להדליק את שלי, וידי מגששת אחר ידו, ולפתע נשמע קולו של סוראיה, "הקווים חזרו". דורון ואני מרימים את ראשינו מהדפים ומבחינים בו עומד בכניסה, מעט נבוך, ידיו בכיסים, ממלמל, "אפשר להתקשר עכשיו". דורון מביט בי, לרגע דממה, ואז טופח על כתפי וקם במהרה, מודה לסוראיה ויוצא מהחדר, ובמשב הרוח שמעוררת תזוזתו שני דפים מתעופפים לרצפה.

סוראיה ממשיך לעמוד בצד החדר. אני יושבת על המיטה ושומעת את נשימותיו הסדירות, ואז מרימה את ראשי ומביטה בו בשתיקה. הוא מתקרב, מתכופף על ברכיו, ואני עוצמת את עיניי ומדמיינת שהוא הולך להסיר את נעליי בזו אחר זו, ואז להרים את רגליי ולפשוט אותן על המיטה, ומיישרת את הקרסוליים בשביל להקל עליו את המלאכה. כשאני פוקחת את עיניי, מבטינו שוב מתלכדים והוא לוחץ את ידי ביד רפויה, מתרומם, ממלמל "ביוטיפול וומן נו קריי" ויוצא מהחדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s