המועמד

שעתיים אחרי שהתראיין בטלוויזיה ומעד בלשונו, הפעמון בדלת ביתה צלצל, ושליח הניח בידה מעטפה והלך. היא פתחה אותה מבלי משים, עדיין מהרהרת במילים שאמר בראיון, תוהה אם נכתבו על ידי יועצת התקשורת החדשה שלו, זו עם שם המשפחה המשולש והמבטא הזר, שבפגישתן היחידה הביטה בה בריכוז דרך עדשות משקפיה ואמרה לה שלא כך דמיינה אותה.

***

הפרומואים שודרו מדי הפסקת פרסומות ולא ניתן היה להימלט מפניהם. "ראיון בלעדי עם המועמד המסקרן לראשות הממשלה", הם הכריזו, וגם "בחינה מדוקדקת של אישיותו של השחקן החדש במגרש הפוליטי" ו"סיפורו של מי שעשוי להפוך למנהיג הבא של מדינת ישראל". הם הבטיחו "לקרוע את המסכה מעל פניו של האיש שהפך את מערכת הבחירות על פיה", ותשדיר אחד אף התחייב להצצה ראשונה, חד־פעמית, לתוך חייו האישיים של המשפטן המופנם, השתקן, שהחליט לעבור לקדמת הבמה. כמנהגם של פרומואים, הם חשפו כמה ציטוטים נבחרים שאמר המרואיין והוצאו מהקשרם (הבולט בהם תפס אותה לא מוכנה, לרגע חשבה שמדובר בבדיחה, מדוע אחרת שיאמר במצח נחושה: "פוליטיקאי? אני לא פוליטיקאי. בראש ובראשונה אני איש משפחה"). הם היו מלוטשים וחלקלקים, לעתים משעשעים, ואפילו היא התפתתה להעיף בהם מבט, לבחון את פרצופו שנשקף מהמסך ואז להתנער מאיבוד השליטה הרגעי, לכבות את הטלוויזיה באחת וללכת ליישר את קפליה של מפה שלמראית עין זזה ממקומה. לראיון עצמו הוקדשו שעתיים שלמות שבהן המראיין, איש תקשורת מוכר שהיה ידוע בשאלותיו הנוקבות, עימת אותו עם המשבר הכלכלי והקיפאון במשא ומתן והגרעין האיראני וסוגיית ההתנחלויות. הם ישבו שניהם, המראיין מול המועמד, בחדר קטן עם תפאורה כחולה, ומדי פעם התמקדה המצלמה בפניו, והיא – שצפתה בתוכנית בעל כורחה, ממוסמרת לכורסת הלבד הישנה – מצאה את עצמה נרתעת אחורנית ומסיטה מבטה בבהלה, כמו איבדה את מאור עיניה בהבזק חד ופתאומי של ברק וסוּמאה. המראיין לא הצליח להפיל אותו. ימים של אימון מול יועצתו המיומנת, כך היא שיערה בנפשה, נועדו להכין אותו לרגע הזה, לשלוף אותו מהביצה התקשורתית כשהוא נקי, נטול רבב, וחיוך קטן על פניו מסגיר שהוא יודע שהניצחון כבר בכיסו. הוא הצליח להיחלץ בתחכום מהסוגיות המורכבות ("השלום לא ייפול על ההתנחלויות וההתנחלויות לא ייפלו בגלל השלום") וידע להתחמק בעדינות מתמיהה מהמוקשים הקטנים שנטמנו לו; מהאירוניה הדקה, מהקריצה הבלתי נראית של המראיין לקהל, מהעקיצות על עברו אפוף המסתורין. והייתה גם היא, שעלתה להרף עין, כשהמראיין שאל על חייו האישיים, והעז ואמר, פרידתם הלא רחוקה, והיא עצרה את נשימתה וכאילו ענתה בשמו: "נפרדנו ברוח טובה, אנחנו עדיין מאוד קרובים, שומרים על קשר, מדברים על הילדים". האמת הייתה שלא שמעה ממנו כבר כמה חודשים. כשהביטה בדמותו על מסך הטלוויזיה חשבה כמה השתפרו תנועות ידיו מאז הכירו לראשונה; כיצד ידו המתרוממת משדרת נחרצות אך גם מתינות; איך מבטו אינו תועה ושפתיו לא רוטטות; כיצד מילותיו נוקבות, חדות, חותכות, וההפסקות ביניהן שוות, והוא אינו חושב בקול רם ופולט מילים סתומות כמו "אממ" או "אני חושב ש…" או "ובכן, תראי" (ואז מצחקק). היא בלעה בשקיקה את מילותיו, כאילו נאמרו רק לה, מחפשת בהן סימן שהוא עודנו מהרהר בה, משננת אותן בינה לבין עצמה. הוא אמר ש"אינו מאמין שלמפלגה סקטוריאלית יש זכות להוביל את הממשלה" וגם טען ש"הפקרנו את החינוך של ילדינו. אם לא נזעזע את המערכת, לא תהיה לנו תקומה". הוא דיבר על ציונות ועל מחויבות ערכית, ואמר שדווקא לחברה שאינה מקשה אחת יש סיכוי גדול יותר לשרוד. בעיצומו של הראיון כבר התרווח במושבו, העז להתבדח, שלף כמה שנינות. "עשיתי גם לביתי וגם לארצי, עכשיו אני עושה לכל היתר", אמר בחיוך מדושן עונג ושילב את רגליו זו בזו. כבר היה נדמה שכבש את המראיין ואת כותרות העיתונים של היום שלמחרת, אבל אז הגיעה פליטת הפה ההיא, כאילו שמחשבותיו נדדו והתנתקו מפיו, והאחרון קיבל חופש מוחלט להתבטא, ללהג, להשתטות. כשאמר את המילים (מה בדיוק אמר? "מסורת קטנה מגדולתם של בני אדם" או "בני אדם גדולים מכוחה של מסורת" – הנוסח המדויק נשכח, ומה שנשאר היה רק ענן האבק שהשאירו אחריהן המילים, לסתו השמוטה של המראיין והקלוז-אפ הארוך, הפולשני, שעשתה המצלמה על פניו ועל הצל שחלף עליהן) רעד קל עבר בה, אחיזתה במשענת התהדקה ולבה פרפר קלות, אולי מחשש לגורלו, אולי מדאגה, אך היא לא הכחישה – גם במעט שמחה לאידו של מי שזה לא כבר חסה תחת כנפיה, וברגע שיצא מהן נכווה.

***

המעטפה נפתחה בקלות. מישהו לא סיים ללקק את פס הדבק, השאיר חרך קטן כדי לזרז תהליכים, וזה היה רק אחד הסימנים של הדחיפות שהמעטפה שידרה. היה גם שמה שנכתב בחיפזון (הי' האמצעית נשמטה) והעובדה שהדף שבפנים קופל ברשלנות, בלי לדאוג ששני חלקיו יישבו בדייקנות זה על זה, כמו נתלש מהמדפסת רגע לאחר ההקלדה ונשלח ליעדו. ההוראות היו ברורות. הן לא הסגירו דבר מהתקרית הטלוויזיונית המביכה שקרתה זה עתה, מהפאניקה שעוררה במטהו, מישיבת החירום שכונסה, מעשרות הטלפונים שנעשו באישון לילה. הן התמקדו בטקס השקה של מתנ"ס חדש בשכונת הולדתו, שלא מכבר פורסם על רמת הפשיעה הגואה בה, וביקשו ממנה במילים עדינות להגיע, לשתף פעולה, לתת יד – כך במילות המכתב – ואם תתבקש על ידי כלי תקשורת כלשהו, אז גם לומר כמה מילים, לדוגמה כמה היא גאה בו, בעשייתו, במטרות שהציב לעצמו, ואיך היא שהכירה אותו זמן כה רב יודעת בוודאי לומר שהוא־הוא הבחירה הנכונה, הראויה. היה לה חופש פעולה. היא יכלה לשנות את הניסוחים שהומלצו במכתב לפי ראות עיניה, וכל עוד נותרו בגדר ההגיוני, וכך, למשל, לומר "בחירה הכרחית או חיונית" במקום "הבחירה הטובה ביותר" או "אני מברכת אותו על הישגיו" במקום "אני מלאת הערכה לפועלו". אז גם פורטה ההיסטוריה העשירה של המבנה שקדם למתנ"ס, ששימש בית כלא לפני מאות שנים, והפך למתפרה ולאחר מכן נזנח ושוקם כהוסטל לנשים מוכות ואז תפקד כגן ילדים, והופקר בשנית, ושופץ ביוזמתו של המועמד – ומעתה יהיה מרכז חינוכי חווייתי לכל ילדי השכונה. המכתב גולל את האירועים שייערכו במתנ"ס החדש, שייתן מענה לילדים עם צרכים מיוחדים ויספק הדרכות קבוצתיות להורים, ואפילו הביא כמה ציטוטים מפיהם של תושבים ספקנים שהתקשו לעכל את הבשורה. "שנים אנחנו מחכים שמישהו בממשלה יירק לכיוון שלנו", אמר אחד מהם, ואחרת טענה: "עד שאני לא רואה בעיניים אני לא מאמינה". משסיים המכתב לתאר את גודל האירוע, ואת חובותיה הציבוריות – אם, ורק אם, תיאות לקחת בו חלק – עסק חלקו האחרון בה עצמה. "למרות המצב הרגיש, את נקראת לדגל לטובת הצלחתו של הקמפיין", הם כתבו לה, וגם "את כמובן תפוצי בהתאם על הזמן, המשאבים והאנרגיות הרגשיות שתשקיעי"; לבסוף הם העזו, כך היכה בה הזעם, כיצד הם העזו, לכתוב לה ש"אם לא למען המדינה, עשי זאת למען השנים המשותפות שחלקתם, האהבה וההערכה שרחשתם זה לזה והידיעה שהוא לא היה מגיע לכאן לולא את" וציינו ש"הוא זקוק לה" (וספק טיפס במעלה גרונה: האם אי פעם אמר לה שהוא זקוק לה? האם היה זקוק לה?). הניסוח הבהיר העיד שלא הוא כתב את המכתב, אבל הוא נכח בחדר ברגע כתיבתו וטמן רמזים קטנים לקיומו: ההודאה שהיה לה חלק בקידומו המקצועי לאחר שנים שבהן הוכיחה אותו על כפיות הטובה שלו, הפיצוי המובטח על האנרגיות הרגשיות שתוציא, והרי הוא ידע שלא תוכל לעמוד לצדו בחזית בשוויון נפש, ושבוודאי יגבה הדבר מחיר נפשי מבריאותה המשתקמת, מזהותה שאט־אט שבה לעצמה. והיו גם ילדיהם המשותפים שלא הזכיר, שלא גויסו לקמפיין כמוה, שנדמה שהסכין בינו לבינו עם המחשבה כי הדבר הנכון יהיה להשאירם מחוץ לתמונה. בסוף המכתב התגלו לה עקבותיה של שורה שנרשמה בעיפרון ונמחקה. שיירי המחק עוד נאחזו בדף הלבן, וקווים קלושים וקטועים הסגירו אותיות, סימנים, כוונות. היא סובבה את הדף לצדדיו השונים, ואז הפכה אותו, מצמצמת את עיניה, מתאמצת לחלץ היגיון, מילה, דבר מה, ולרגע קפצה שפתיה, זיהתה, ואז הגתה את המילים לאט, ללא קול, ושוב הגתה ונשפה ארוכות וקימטה את הדף ומעכה אותו לכדור נייר והניחה אותו לצדה, לא רחוק מדי, ותקעה בו את מבטה.

***

בלילה, כששכבה על יצועה, גמרה אומר שלא תופיע, ואף לא תודיע על אי הגעתה, ותתעלם לחלוטין מהבקשה החריגה ומעזות המצח שהייתה כרוכה בה לטעמה. ולאחר זמן מה, כשעוד נאבקה בשנתה הנודדת, החליטה שלא תצביע, בבחירות האלה לראשונה היא תימנע, ואולי תכתוב על הפתק הלבן עם האותיות "דר" מה היא באמת חושבת עליו, מה באמת התחולל בתוכה ולא סיפרה, ואולי הפתק הזה יגיע לאיזו עובדת קלפי קשישה והיא תפסול אותו ואז תאמר לחבריה, "תראו מה זו רשמה", ותצחק בקול צרוד, מחוספס, ותאמר "איך אנשים מבזים את הדמוקרטיה, ממש בושה".

***

הסערה התקשורתית שחוללה האמירה הייתה בלתי נמנעת, אכזרית ומשתלחת. פרשנים פוליטיים בכירים מיהרו לתפוס את הבמה, ובזמן שהם דיברו ונופפו בידיהם, על המרקע הופיעו כתוביות עם משחקי מילים: "מועמד לא מסורתי", "המסורת אחריו", "הסערה שאחרי המסורת". "פרשת המסורת", כינה אותה ערוץ טלוויזיה מקומי, ועד מהרה טבע את הביטוי השגור ביותר במנועי החיפוש באותו שבוע – 980,000 חיפושים. המהומה לא פסחה גם על מסדרונות בית הספר שבו לימדה, על חדר המורים. היא יכלה להישבע ששמעה לחשושים בפתח הבניין, שהשומר קרץ לה, אבל נמנעה מיצירת קשר עין ונכנסה לכיתה עם ספריה עבי הכרס, וערכה את רישום הנוכחות הרגיל, והביטה בתלמידיה הפרועים, חמי המזג, עוקצים זה עם זה, נכנסים לדבריה, מצחקקים. דווקא בשיעור האזרחות הזה, דווקא היום, היה נדמה שהיא מצליחה לחדור אליהם באמת עם רעיונותיה, לשכנע אותם מדוע שלטון העם הוא חשוב, מדוע אזרח חייב לקחת אחריות על מנהיגיו ולהיות מעורב, ולצרוך חדשות ולקרוא עיתונים ולצאת להפגנות. היא עודדה אותם בלהט ללמוד מדי יום דבר אחד חשוב שקרה בעולם ובארץ, וחזרה שוב ושוב על המונח "אחריות דמוקרטית" וראתה אותם כותבים במרץ ומוחקים, מוותרים על העברות הפתקים הקבועות והלחישות. היא לא שמה לב שנאמה, שכבר 35 דקות לא עצרה לקחת אוויר, שנהרות של זיעה זרמו במורד גבה, שדיבורה הפך מהיר, מהיר מדי, ומילותיה עלו זו על זו, והמניפסט הדמוקרטי שלה הפך לדרשה מבולבלת, מפוזרת, על בניית זהויות, ועל כוחן של קבוצות מיעוט מול הרוב. זה לא היה בתוכנית הלימודים, והתלמידים החלו מחליפים מבטים נבוכים, מבוישים, וכשלרגע איבדה את שיווי משקלה ונשענה אחורנית ואחזה בקצה השולחן, ילד אחד ניצל את ההפוגה והצביע, דוחק בה להפסיק. הוא נעמד כשדיבר אליה, באורח לא אופייני, והביט בכיתה בחשש ואז בשעונו ואמר "אני לא יודע אם יש זמן", ולמראה פניה האדומות, רוויות המאמץ, שהאיצו בו לדבר, הוא פלט "אז למה שלא תעזרי לו, הוא יכול להיות ראש ממשלה". או לפחות זה היה מה שחשבה ששמעה. ואולי הוא שאל אם "כל אחד יכול להיות ראש ממשלה" ואולי בדתה את כל האירוע מלבה, אך עד מהרה הצלצול נשמע, ואחרון הילדים יצא, גם ההוא – התלמיד שבמוחה סרח ושאל את הבלתי יישאל – והיא נותרה מרותקת לכיסאה.

***

כדי להגיע נדרשה לשקר; לאנשים ששאלו, מתוך נימוס קולגיאלי, לאן היא הולכת, למזכירה של רופא השיניים שאיחלה לה בתום לב "רפואה שלמה" והתעקשה לשלוח מתכון למשקה דבש ומרווה שמחולל קסמים, לשומר שהתעכב לפתוח את שער בית הספר ונעלם מעמדתו באורח נדיר וכשהגיע לבסוף מצא אותה נרגנת ומלמל: "דקה פה, דקה שם, מה קרה". כשהתקרבה למתנ"ס הנאומים כבר היו בעיצומם ועשרות כלי תקשורת התגודדו בחוץ, שליחיהם משועממים, מעשנים סיגריות, מתבדחים. נהרות אור שטפו את הרחוב, והיא הרגישה עירומה כשצעדה לאטה על המדרכות השבורות, מחכה שפנים מוכרות, אולי הפנים שלו, יגיחו לעברה מההמון. הייתה סוג של שלווה בכך שאף אחד לא ידע מי היא, אף אחד לא עט לכיוונה, והאדישות שהופגנה כלפיה השילה ממנה אט־אט כל ניצוץ של התנגדות או רחמים עצמיים. היא חשה יותר ויותר כמי שבאה לבצע עבודה, כמי שתוכל להציב חומה, שתפריד בין רגשותיה למחויבויותיה ותעזור לו להפוך לראש ממשלה. אחרי הכל, לולא הכירו, לולא החליפו מספרי טלפון, לולא ערכה את עבודת הדוקטורט שלו, לולא הייתה לה חולשה למנוע הפנימי הבלתי נלאה שלו, שבכמוהו בדיוק חשקה, לולא נישאו בבניין העירייה הקפריסאי ברגע של תעוזה, לולא החזיקו יחד מעמד במשך זמן כה רב; לולא כל אלה הוא היה בוודאי המועמד שלה. היא התכוונה לצעוד בבטחה אל מול עיני המצלמות ולומר – ללא סנטימנטים כמעט – שהוא ישנה את פני הפוליטיקה, המדינה, החינוך, הכלכלה. שזה התפקיד שאליו התכונן כל חייו. תסתכלו על עצמכם, התכוונה לומר. אתם עורכים אחריו ציד מכשפות משום שהמעיט בחשיבותה של מסורת, אך איך עזרתם אתם לשמר את המסורת? האם לא קידשתם את כוכבי השעה? האם לא הפקרתם את טוהר השפה העברית? האם לא דחקתם הצידה עובדים ותיקים ומנוסים לטובת מגישים זוהרים? האם לא נכנעתם להתערבות של בעלי הון בתכנים ששידרתם? האם לא סילפתם, שיקרתם והתבזיתם על מנת להאריך את תוחלת הזמן שלכם מול המתחרים? אז, קצרת נשימה, אל מול עיניהם הפעורות של המראיינים, תחייך חיוך מבוהל, תצמיד את תיקה לגופה ותצעד משם. לפני שהספיקה לפצות את פיה בפני כתב חולף, היא הבחינה בו דרך דלתות הזכוכית, עובר בין האורחים, לוחץ את ידיהם, מגרד את זקנו ובחצי אוזן מקשיב למה שנאמר עליו על הבמה. אז עיניהם נפגשו דרך החלון, וידה התרוממה קלות כדי לנופף לו, והוא חייך חיוך גדול, לא מופתע, והחל לחצות את החדר לקראתה. הצפייה בצעדיו המתקרבים הייתה מורטת עצבים, והמצלמות מאחורי גבה התעוררו, הבחינו שהמועמד עושה צעדים חריגים בתוך המרחב, ורגע, הוא מתכוון לצאת, "תתכוננו לצלם", מישהו צעק. היא קיוותה שתצליח ללחוץ את ידו בחום, שתצליח להעניק לו חיבוק מהוסס, אך אז יועצת התקשורת הממושקפת עצרה אותו ולחשה דבר מה באוזנו, ומבטו הרצין, ונתיב הליכתו השתנה, ובעוד צלמי התקשורת פלטו אנחות אכזבה, אזעקת "צבע אדום" ניסרה את האוויר, עולה ויורדת, וההמתנה התחלפה במנוסה. המוני גברים ונשים בלבוש ערב הדור התפזרו לכל עבר ונמלטו למקלטים הקרובים, וצוותי הטלוויזיה נשכבו על הקרקע, לא מוותרים על הלצה או שתיים: "מתי יודעים שראש הממשלה מודאג מהבחירות? הוא מתחיל לשלוח קסאמים". היא לא זכרה ששמעה את הנפילה. דקות ארוכות הסתופפה בחדר הכניסה החשוך של בניין סמוך, ועם שוך המהומה, כשהעזה להתרומם במקום מסתורה, הבחינה בו, מעונב ועגום, חומק למכונית שחורה ועוזב את המקום. היציאה אל הרחוב הייתה קשה. זיק של תקווה הוחלף במציאות חסרת פשרות, והיא פסעה מאובנת למכוניתה ושמעה מאחד הבתים את מקלט הטלוויזיה מדווח על "שתי רקטות שנפלו בשטח פתוח לפני זמן קצר, אין נפגעים ולא נגרם נזק לרכוש". כשנהגה הביתה, וברקע שאון האמבולנסים והכבאיות, עדיין שמעה שוב ושוב בראשה את המילים ההן שהתכוונה לומר, ולמול עיניה דמותו הלכה והתרחקה, חיוכו הלא מופתע הפך לפס צר, חסר מבע, ויועצת התקשורת ההיא סוככה על פניו ומנעה ממנו לראות מה נמצא מלפניו.

***

הוא לא נבחר. למצלמות הטלוויזיה הפטיר כמה מילים שקולות, מאופקות. הוא סירב לומר אם יישאר בפוליטיקה או יפנה לעסקים פרטיים, ורק אמר כי "הציבור אמר את דברו, ואנחנו נכבד את החלטתו", ויועצת התקשורת שלו סימנה בידה שעליהם ללכת, והשעה מאוחרת, ועברו עליהם ימים לא קלים, ובבקשה תנו למועמד לנוח, לשוב לביתו, לעכל את הדברים. ימים אחר כך עסקו העיתונים ומהדורות החדשות בפרשות הזיופים שככל הנראה התרחשו בכמה יישובים, שהטו את הכף לרעתו, ואולי יש עילה לחקירה, לבחירות חוזרות, והיה אף מי שהתבדח, "ראו איך נפל המשפטן בפִּרְצָה הדמוקרטית, חה חה". היא לא התקשרה או מסרה מילות ניחומים. את המכתב הבהול קברה בתוך ארגז שעליו נכתב לפני שנים רבות "מכתבי אהבה ישנים", ואת מילות הקטרוג נגד כלי התקשורת הדפיסה על דף לבן ושלחה, תחת שם בדוי, לערוץ חדשות מקומי. כעבור זמן מה, בשעת צהריים מוקדמת, בפינה של "מכתבים למערכת", אחת המגישות הקריאה את מילותיה וציינה ביובש שבערוץ ישקלו את הדברים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s